כנס מגמות המחול בחמ"ד

ביום שני, כ"ט בשבט (8 בפברואר 2016), התקיים במכללת אורות ישראל, קמפוס אלקנה, הכנס השלישי של מגמות המחול בחמ"ד. בכנס השתתפו ארבע מאות תלמידות ממגמות מחול מכל רחבי הארץ: מהגולן, מירושלים, מטבריה, מגבעת ושינגטון, מגוש עציון ועוד. הכנס נפתח בברכתו של הרב פרופ' נריה גוטל, נשיא המכללה, ובברכתה של הגב' רויטל שטרן זיוון, המפקחת על לימודי תקשורת ואמנויות בחינוך הממלכתי דתי.

תלמידות המגמות השתתפו בשיעורי מחול בהדרכת מרצות המסלול למחול במכללה ומורות אורחות, ואף צפו בשני מופעים. במופע הראשון העלתה "נגה להקת מחול" את יצירתה של מרצת המכללה שרונה פלורסהיים, "גיאומטריה של התעלות". יצירה זו מבקשת  לחקור, חקירה ראשונה מסוגה, את הקשר העקיף והישיר שבין הפסוק "ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך" (ישעיהו נד, ז) ובין הגוף; לא רק בהקשר של מעשה יצירה אמנותי, אלא אף בהקשר של תפילה ודבקות. ראוי לציין כי 'נגה להקת מחול' היא חלוצת להקות המחול במגזר הדתי. היא הוקמה בשנת תשס"ט בחסות המכללה האקדמית לחינוך אורות ישראל, במטרה ליצור מסגרת מקצועית לכוריאוגרפיות ולרקדניות שומרות מצוות. במופע השני העלתה להקת "ביתא" (בית באמהרית) את היצירה "את אני ואני לא את", החוקרת את מושגי הזרות והשונוּת, ושואלת כיצד נראה האני בעיניו של האחר. היצירה יוצרת משחק של מראות והשתקפויות אשר האני תר בו אחרי שברי זהותו, הן האותנטיים הן אלה המושפעים ומעוצבים בידי החברה. להקת "ביתא" נועדה להיות בית ליצירה ולריקוד בהשראת המחול האתיופי.
כנס מגמות המחול מהווה ביטוי לתפישה החינוכית בחמ"ד, הרואה חשיבות בביטוי האישי של התלמיד באמצעות האמנויות ככלי לצמיחה ולחיבור אל הקודש. אנו גאים בכך שבוגרות המסלול למחול במכללת אורות ישראל הן חוד החנית בפיתוח התחום בחמ"ד והן מכהנות בתפקידי מפתח שונים: הדרכה ארצית למחול בחינוך הדתי, ריכוז מגמות, והוראת מחול באולפנות ובבתי ספר יסודיים.

תלחצו על קישור זה כדי לקרוא מכתב שקיבלה המכללה מרויטל שטרi (זיוון), מפקחת ארצית על לימודי תקשורת ואמנויות בחמ"ד, המודה למכללה על "יום מעשיר ומרומם כאחד".

אירוע הוקרה לכוריאוגרפית והרקדנית הגב' אשרה אלקיים

מאת צוות המסלול למחול

ביום שלישי, ד' בניסן (24 במרץ), התקיים בקמפוס אלקנה אירוע הוקרה לכוריאוגרפית והרקדנית, הגב' אשרה אלקיים, מרצה במסלול למחול ותנועה, לרגל קבלתה את פרס שרת התרבות לאמנים ותיקים על תרומתה לתרבות בישראל. הפרס ע"ש אריק איינשטיין הוענק לגב' אלקיים בטקס ממלכתי שהתקיים במוזיאון תל אביב לאמנות.

התכנית נפתחה בדברי ברכה של הרב פרופ' נריה גוטל, נשיא המכללה. לאחר מכן הוקרנו קטעים מיצירותיה ותמונות מתוך עבודות מחול שיצרה ללהקת בת שבע, ללהקה הקיבוצית, ללהקת ענבל ועוד. גב' ציונה שבתאי, מבוגרות המסלול, שהייתה סטודנטית של אשרה וכתבה עליה את עבודת הסמינריון שלה, שיתפה בקטעים מתוך מחברותיה של אשרה שליוו את תהליך העבודה בסטודיו על היצירה  "אני הלכתי אז".

אשרה למדה אצל "כוהנת" המחול הגדולה מרתה גרהאם בניו יורק ולאחר מכן, בתחילת שנות השישים, למדה בבית הספר הגבוה לאמנויות "ג'וליארד". עם חזרתה לארץ היא הוזמנה ליצור עבור כל הלהקות הגדולות ועשייתה המקצועית מהווה אבן דרך משמעותית בצמיחת המחול בישראל.

לכבוד המאורע הגיעו מכתבי ברכה מרגשים מבוגרות, סטודנטיות וצוות המסלול למחול, אשר זכו ללמוד מאשרה ולספוג מאישיותה היוצרת הייחודית. 

מדברי הסטודנטיות: "מעבר לידע המקצועי, לימדת אותנו אנושיות, יצירתיות ואהבה למחול ובכלל לסובב אותנו"; "בכל מיני הזדמנויות שמענו אזכורים עלייך, ולאט לאט התברר לנו שאנחנו זוכות ללמוד אצל דמות כל כך מרכזית ומוערכת בעולם המחול, שבצניעות אופיינית חוסכת מאתנו את הידע הזה".

אנו מאחלות לאשרה עוד שנים רבות של יצירה ותרומה לתרבות בישראל.

ראש השנה – לזכור ולהיזכר

הרב יהושע וידר
מרצה במסלול למחול ולתנועה
ומרצה ב"ראש יהודי"

לקראת ראש השנה, יום הזיכרון הבא עלינו לטובה, ראוי להתבונן במשמעות הגלומה בַּזכירה. חושיו של האדם חושפים אותו מדי רגע לגירויים חדשים התובעים את תשומת לבו, ומשום כך יש בזכירה גם ממד של הצהרה על מִדרג ערכיו של האדם. כשאדם מַפנה את הקֶשב אל התוכן שבו הוא נזכר מצהיר הוא בכך שתוכן או אירוע זה, על אף שאיננו מתרחש במציאות ההוֹוִית, המיידית, חשוב הוא בעיניו יותר מההתרחשות העכשווית, ולכן הוא 'מוותר' כרגע על ההתייחסות להווה או מצמצם אותה כדי לפַנות מקום להתייחסות לערך חשוב ממנו.

חז"ל הורו לנו שהקב"ה אומר "אִמרו לפָני [...] זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה" (ראש השנה טז ע"א), ובתפילה אנו מבקשים "זכרנו לחיים". על מה מסתמכת אמונתנו זו שזכירתנו תהיה לחיים ולטובה? הלא כשנזכרים אנו באדם, למשל, נזכרים במכלול הרושם המוטבע בנו על אודותיו, ונזכרים בחסרונותיו כמו ביתרונותיו. האם 'משתלם' לנו לבקש להיזכר ביום הדין לפני הדיין שאיננו נושא פנים?

התשובה לשאלות אלו קשורה להבנת הזיכרון שהוצגה לעיל. כשם שזכירתנו היא התמקדות בַּעיקר, גם אם אין הוא הדבר הבולט ביותר לעין כעת, כך גם הזכירה האלקית. משמעותה של האמירה "הקב"ה זוכר אותנו" איננה שפרט שנעלם מתודעתו במשך הזמן חזר ועלה בה, שהרי "אין שכחה לפני כסא כבודו" של ריבון כל המעשים ואדון כל הנשמות. משמעות ה'היזכרות' האלקית בנו היא שהמבט האלקי עלינו פונה אל העיקר, אל השורש הפנימי שערכו נמדד הרבה מעֵבר לשאלה עד כמה הוא מתגלה בפועל במציאות החיצונית בשלב זה. "[...] הזכרון הוא מצד העבר הגדול, של כח הסגולה האורית כמו שהיא בעֵינה, לפני ירידתה והתמעטותה במשך הדורות בירידתם, שאותה הבהירות, שעִמָּדָהּ הסגולה הקדוֹשה המיוחדת, שממנה באה הנקודה הנשמתית הקדושה לכל פרט מפרטינו, תהיה נזכרת ומופעת מכח שורש מציאותה משכבר הימים [...]" (הראי"ה קוק, עולת ראיה א, פב–פג).

בדברים אלו של הראי"ה מזכיר הוא לא רק את סגולתה הפנימית של האומה, שהיא הנזכרת לפני ד' לטובה בראש השנה עם כל חסד נעוריה ואהבת כלולותיה, אלא גם את היותה של סגולה זו מקור הנביעה ל"נקודה הנשמתית הקדושה לכל פרט מפרטינו". ביום הזיכרון נקראים כולנו להיזכר בעיקר שבחיינו ולבכר אותו על פני הטפל והחולף. נזכרים אנו שעומק שאיפת חיינו היא לזכות להיות שותפים להמלכת ד' בעולמו. זוכרים אנו גם ששאיפותינו בחיים לפרטיהן, הנוגעות למצב האישי, לבריאות, להצלחה, לפרנסה וכו' – אינן עומדות כשלעצמן, מעצם היותנו חפֵצים בהן, אלא מהוות כלים שגם בהם תתגלה, באמצעות פריחתם של חיינו האישיים, מלכות ד' בעולמו בעוצמה רבה יותר.

במידה שאכן זוכים אנו לקבוע בנפשנו את הדבקות בד' ואת הרצון לקידוש שמו בעולם כעיקרם של חיינו וכיסוד מכונן לכל שאיפותינו או במילים אחרות: במידה שבה זוכים אנו להיזכר מי אנחנו באמת – כך יכולים אנו להיות סמוכים ובטוחים שאכן זיכרוננו עולה לפניו לטובה בעת פתיחת שערי המציאות למדרגת החיים המתחדשת של השנה הבאה לטובה, ושהקב"ה ימלא את כל משאלות לבנו, הלאומיוֹת והאישיוֹת, לטובה ולברכה ולגאולה שלמה, כללית ואישית.