הקרנת הסרט הביאה לידי גמר את העבודה הקשה שנעשתה בשנתיים האחרונות, שנתיים שבהן ליוו היוצרות את המשפחה. כאמור, הסרט הופק בהתמחות לקולנוע ולתקשורת של המכללה, בהדרכת המרצים: הדר קליינמן צדוק, מולי קימל ופנינה פרנקל.
בערב ההשקה היה האודיטוריום בקמפוס אלקנה מלא בצופים ששאבו תעצומות נפש ממה שראו על המסך. באולם נכחו בני משפחתו של דוד פייגלין, ובתום ההקרנה עלו לבמה לקול תשואות הקהל. דוד הציג את ארוסתו והכול שרו להם שירי חתונה. המעמד היה מרגש מאין כמותו.
האב, משה פייגלין, פנה אל הקהל ונשא דברים נרגשים:
"היום צפיתי בסרט בפעם הראשונה. התרגשתי מאוד. אני מודה ליוצרות ומהרהר בקול: מי הוא גיבור הסרט? דוד? ציפי? דוד וציפי? לדעתי – ציפי! [מחיאות כפיים מכל עבר...]. דוד, אתה מספר בסרט שפעם יכולת לפעול והיום לא. ואני אומר לך, דוד: היום אתה פועל הרבה יותר! כמה תפילות שאבת מעם ישראל ואתה ממשיך לפעול! מתחתן עם בחורה מיוחדת... אם התכוונת שהיום אתה רק נפעל – אז זה לא נכון!!! פעם פעלת בדרך אחת והיום אתה פועל בדרך אחרת. זה כל הסיפור... דוד, כמה צריך להודות: לקב"ה, לסביבה, לרופאים, לאימא שלך שעברה ממש לגור בבית החולים...
יצירה, כמו שאמרה פנינה פרנקל, הופכת אותנו ליוצרים ומוציאה מכל אחד מאתנו כוחות של יצירה. יצירה טובה הופכת אותך ליוצר ולמי שדומה יותר לאלוקים! ושותפים לה. אני מקווה שכל אחד ייקח משהו מהסרט ובכך יתקרב יותר לאלוקים...
אודה כי עד היום התקשיתי עם המצלמה והצילומים, כי מצלמה בשבילי הייתה מלחמה. יש לי חשדנות למצלמות, ואני חייב לומר לכן, רעות ויפעה, ש"שיחקתן אותה"! באמת עשיתן יצירה שבע"ה תקרב אותנו ליוצרנו".
הערב נחתם בשיח מעצים של ד"ר ציפי ריין עם נועה הירשפלד, המתמודדת עם קושי אישי-משפחתי: בת פגועה נפשית, וההתמודדות המשפחתית והקהילתית. שיח זה השתלב עם מטרת הערב אשר מעבר לחשיפה הקולנועית הייתה להעלות למודעות את יחס הקהילה לפגועי ראש ונפש.
נקווה שיצירה מהסוג שראינו תמשיך לפרוח במחוזותינו ותיצור תשתית לתרבות ראויה.
