‏הצגת רשומות עם תוויות חגים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חגים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 11 בספטמבר 2014

ראש השנה – חג שמח או יום מפחיד?

מאת הרבנית ד"ר לאה ויזל, דיקנית סטודנטיות (אלקנה) ודיקנית לימודי חוץ

עומדים אנו לפני יום הדין, ראש השנה. שני פנים לו לראש השנה. מחד גיסא, הוא מתואר כחג "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" ומופיע בתורה בפרשת המועדות; ומאידך גיסא, מדובר ביום דין שבו "כל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון" וספרי חיים ומתים פתוחים לפני הקב"ה. כאשר ראה נחמיה שהעם בוכה, מתאבל וחרד בראש השנה, הורה: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים כי קדוש היום". גם בדברי חכמים יש התייחסויות סותרות למהותו של יום.
איך ניתן להסביר זאת? בראש השנה, שהוא על פי המסורת יום בריאת האדם, מתחדשת הברית בינינו ובין אבינו שבשמים ועל כך כמובן שיש לשמוח. עם זאת, ברית זו מביאה עמה אחריות גדולה המחייבת התייחסות רצינית וכובד ראש. לפנינו הזדמנות פז לפתיחת דף חדש ובחירה בחיים של משמעות. פרשנות חסידית לפתיחת ספרי חיים ומתים בראש השנה מובאת בספר "נתיבות שלום" של האדמו"ר מסלונים: ג' ספרים נפתחים בראש השנה – צדיקים, בינוניים ורשעים, וכל אחד רושם את עצמו לקראת השנה החדשה. בידיו של האדם לבחור כיצד תיראה השנה הבאה שלו. המקבל על עצמו למלא את ייעודו ואת תפקידו בעתיד נחתם לאלתר לחיים טובים, ומי שאינו משכיל לעשות כן, כמו מעיד על עצמו שאין לו תפקיד, חלילה, בעולמו של הקב"ה. נחמיה ראה שהעם מתאבל על חטאי העבר ואינו מבין שבראש השנה טמונה תקווה גדולה לעתיד מתוקן. זה יום של התחדשות האדם וכריתת ברית מחודשת עם ריבונו של עולם. על כך ודאי שיש לשמוח, אך מכל מקום המעמד של ספרי חיים ומתים פתוחים לפניו מונע אמירת שירה ביום זה.
גם כמכללה אנו ניצבים בפתחה של שנה חדשה ומבקשים להיכתב לאלתר בספר החיים לחיים של משמעות ותרומה. אחריות כבדה ומשמחת מונחת על כתפי כולנו. הפעם בחרתי לייחד את דבריי לתיאור התכניות בתחום לימודי החוץ במכללה.
בתום שנה, מתוך התבוננות על הנעשה במסגרת לימודי החוץ במכללה, ניתן לסכם ולומר שהתכניות החדשות גדלו ב"ה בהיקפן והעשירו משתלמים ומשתלמות רבים שהגיעו מקרוב ומרחוק ללמוד במכללה. ההשתלמויות כללו, בין היתר, השתלמויות להוראת תנ"ך, השתלמות ייחודית מקוונת למורים לספרות ועוד. במבט צופה פני עתיד, עתידות להיפתח בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה תכניות חדשות ותכניות המשך במגוון תחומים: השתלמויות מורים ל"אופק חדש", לרבות השתלמות ייחודית לר"מים ולמורים לתושב"ע, קורסים חדשים ברפואה משלימה, קורסים טיפוליים בתרפיה באמנות, מבוא לביבליותרפיה, פסיכודרמה והיכרות עם טכניקות טיפול על פי גישה התנהגותית-קוגניטיבית, השתלמות לגננות בנושא הוראת החגים בגן, תרבות ישראל במורשתו – הכשרה להוראת המקצוע תרבות ישראל, ועוד. שאיפת המכללה היא להרחיב את מעגלי השפעתה מעבר לתלמידים הסדירים הלומדים לתואר ולהציע תכניות לימוד מגוונות לכל החפץ להוסיף ולהתפתח באופן מתמיד.
בתפילה לשנה מוצלחת למכללה, שנת יצירה פורייה ועשייה חינוכית משמעותית, להתקבלות כל התפילות – הכלליות והפרטיות, ובברכת כתיבה וחתימה טובה לאלתר.

יום שני, 18 ביוני 2012

בין חֵרוּת לחָרוּת תשע"ב


מסורת היא בקמפוס אלקנה לקיים אירוע מרכזי שנתי וסעודת הודיה לסטודנטיות המכללה, לסגל ההוראה ולסגל המנהלה. השנה התקיים האירוע ביום כ"ט באייר (21 במאי).
לאחר סעודה חגיגית על מדשאות הקמפוס התכנסו כל הבאים באודיטוריום לברכות, לחלוקת פרסים ולתכנית אמנותית. את הבאים בירכו נשיא המכללה, הרב פרופ' נריה גוטל, ויו"ר המועצה האקדמית, פרופ' יוסף ריבלין.
לאחר מכן התקיימו שלושה טקסי משנה:
  1. הענקת מלגות על שם ציפי רון ז"ל לסטודנטיות המכללה, על ידי משפחת רון (בשיתוף עם משפחות בצר ופרנקל). גב' רון סיפרה מעט על ציפי ז"ל ועמדה על תכונת הנתינה והחסד שלה אשר הביאה אותם להנציח את זכרה במעשי חסד;
  2. הענקת פרסי הצטיינות אקדמית על עבודות סמינריון ביהדות. שתים עשרה סטודנטיות עלו לגמר, ומתוכן, לאחר  שלושה מעגלי שיפוט, נבחרו שלוש הטובות ביותר. במקום הראשון זכתה הסטודנטית אורטל פלורה שייר-דרמון, אשר כתבה על מאפייני שירתו של הרב קוק זצ"ל לאור המחקר המודרני בספרות;
  3. הענקת פרס הצטיינות לחברות אגודת הסטודנטיות במכללה על פועלן החברתי לרווחת הסטודנטיות.
 את האירוע חתמה תכנית אמנותית שהופעלה על ידי "עיר דוד" מירושלים וכללה מצגת על ירושלים, חידון ושירה בציבור.

תמונות מהאירוע נמצאים כאן.



יום שני, 10 במאי 2010

"באשר תלכי אלך!" על הססנות והחלטיות בקבלת הכרעות

הרבנית ד"ר לאה ויזל
מרצה במכללה

נהגו ישראל לקרוא בחג השבועות במגילת רות, מגילה קסומה שכולה חסד. "תורת חסד על לשונה".
דוגמה מופלאה לגילוי תורה בחיי המעשה.
בכל שנה ושנה, בעת העיון החוזר במגילה, אנו מגלים פנים חדשות לסיפור המופלא; מעיין נובע של רעיונות עמוקים, רעיונות העשויים להיות רלבנטיים לדורות, לאנשים ולנשים בצמתים שונים של חייהם.
"אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹקיִךְ אֱלֹקי:
(יז) בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ"
מילים אלה של רות המתאפיינות בנחרצות שלהן הובילו אותי לעסוק בשאלה: איזה מקום בחיינו יש לתת להחלטיות או לחילופין להתלבטות ולהססנות?

רות היא חד משמעית. רות המואביה, הזרה, מחליטה באומץ לילך עם חמותה. מחליטה ומבצעת. גם נעמי חמותה קולטת שאין טעם להמשיך להפציר בה לשוב לבית אביה. כהמשך ישיר לדבריה הנ"ל של רות, מתאר הכתוב: " וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ".
לעתים נדמה לי שהדור הזה, יותר מאלו שקדמו לו, מרבה להתלבט, לחפש דרך. יש לכך דוגמאות רבות. ההתנהלות המהוססת באה לידי ביטוי החל בבחירות חסרות חשיבות וכלה בבחירות משמעותיות לחיים. בחירת בן/בת זוג, בחירת מסלול לימודים, מוסד לימודים, בחירת מקום מגורים וכיוצא בזה.
מי אינו מכיר את הבחור המתלבט באיזו ישיבה ללמוד? ויותר מזה, לא פעם לאחר שנפלה ההכרעה הוא אינו מפסיק "לפזול" למקומות אחרים: אולי שם "יתחבר" יותר, אולי שם "הדשא ירוק יותר"? אצל רבים קיים קושי בקבלת החלטות ובהשלמה עמן. אפשר שהדבר נובע מכך שכיום, יותר מבעבר, יש ל"סופרמרקט" של החיים הרבה יותר מה להציע. יש מבחר אדיר של מסלולי לימוד, המון ישיבות שלכל אחת הפן הייחודי שלה ועוד דוגמאות לרוב. ייתכן גם שהפיתוח הטכנולוגי האדיר משאיר יותר פנאי מבעבר, עת נאלצו לעסוק בעבודה פיזית קשה. משמש קרקע פורייה להצמחת שאלות והתלבטויות.
מכאן לשאלה: האם ההתלבטות היא דבר שלילי מיסודה? תמיד?
במסכת גיטין מתארים חז"ל את הגורם לחורבן הבית: "אמר ר' יוחנן: "מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים". אחרי פירוט הסיפור אודות העלבון שספג בר קמצא, מתואר כך: " איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי אמר ליה מי יימר אמר ליה שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה אזל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
בתרגום [לא מילולי]: בר קמצא הלשין לקיסר רומי שחכמי ישראל מבקשים למרוד בו. כהוכחה לכך הציע לקיסר לשלוח קרבן למזבח ולבחון אם מוכנים הם להקריבו. הלך הקיסר ושלח בידי בר קמצא עגל משולש, בריא וטוב. בדרך הטיל בו בר קמצא מום, כזה הנחשב מום לצורך הקרבה בבית המקדש אך אינו נחשב מום לעניין קרבנות הגויים בבמותיהם. רבנן סברו להקריבו בכל זאת מפני שלום מלכות. אמר להם ר' זכריה בן אבקולס: אם נתיר יש חשש שאנשים ילמדו מכך שבעלי מומין קרבים על המזבח, והסכימו עמו חכמים. סברו חכמים להמית את בר קמצא שלא ילשין עליהם. אמר להם ר' זכריה: אם נמיתו עלולים אנשים ללמוד מכך שהמטיל מום בקדשים ייהרג. כתוצאה מכך נודע לקיסר שחכמים דחו את קרבנו, השתכנע בכוונת חכמים למרוד בו וכתוצאה מכך החריב את הבית. מכאן מסקנה קשה של ר' יוחנן: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
סיפור קשה. ענוותנות שאינה במקומה הולידה חורבן. ענוותנות שמולידה הימנעות מאחריות ומהכרעה היא שלילית ומקורה בפחד ובחשש "מי אני שאחליט? שאדע?" הדבר עולה באופן ברור יותר מהתיאור המובא בתוספתא מסכת שבת (ליברמן) פרק טז הלכה ז: "בית הלל אומ' מגביהין מעל השלחן עצמות וקלפין בית שמיי אומ' מסלק את הטבלה כולה ומנערה. זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמיי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך לאחר המטה אמ' ר' יוסף ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס היא שרפה את ההיכל". ענוותנותו של זכריה בן אבקולס מנעה ממנו להכריע. הוא העדיף למצוא פתרון הלכתי שאינו כבית הלל ולא כבית שמאי.
חוסר החלטיות אינו מתאים להנהגה. רות זכתה שממנה יצא דוד מלך בישראל, מלך שיידרש לעוז ולהחלטיות לצד צניעות וענווה. אך לא ענווה פסולה של חשש מהכרעה. לכאורה, אדם הבורח מהחלטה מצטייר לא פעם כעניו, כמי שאינו מחשיב את עצמו. אולם בעיון מעמיק אין זו ענווה ראויה אלא פחדנות ובריחה מלקיחת אחריות. הרב קוק מרבה לעסוק במידות "מצרניות" זו לזו. כלומר מידות שבהסתכלות שטחית נראות דומות אך בהתבוננות מעמיקה הן הפוכות ונובעות ממניעים שונים. כך למשל משבח הרב את גבורת הנפש כמידה נעלה אף שהיא מצרנית למידות שליליות ככעס וכגאווה.
מעניין לראות שבראשיתו של הסיפור המובא במסכת גיטין מביא ר' יוחנן דווקא את הפסוק ממשלי: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה", פסוק המדבר בשבח החששנות ובגנות הביטחון המופרז. אולי ביקש בכך ללמדנו שמחד גיסא חשוב להפעיל שיקול דעת זהיר ואסור לחטוא בחטא היוהרה שמוליד פעולות פזיזות ומסוכנות, ומאידך גיסא יש לדעת להגיע להחלטות. אין שום אידאל במצב נפשי של התלבטות מתמדת. אין מצווה להיות בספק תמיד. יש מצווה להיות בשמחה תמיד כי "אין שמחה כהתרת הספקות!" [על פי מצודת דוד למשלי טו, ל].
מכאן שגם בחיינו חשוב להפעיל שיקול דעת טרם קבלת החלטות וביצוען. יש מקום להתייעץ עם דמות מוערכת או מקצועית, אך מרגע קבלת ההחלטה יש "לזרום" אתה, לקוות לסייעתא דשמיא. ההתלבטות התמידית אינה מאפשרת בנייה. היא "תוקעת" את המתלבט במקום לאפשר לדברים להתרחש, להתקדם.
חז"ל הורונו במפורש במסכת אבות א, טז: "רבן גמליאל אומר... והסתלק מן הספק".
בדומה לרות, גם רבקה אמנו התגלתה כהחלטית. בשעה שהוצע לה ללכת עם אליעזר, למרות ניסיונותיהם של אחיה ואביה לעכב בעדה, אמרה: אלך! בשכר החלטיותה של רבקה זכו ישראל להיגאל ממצרים על פי המדרש: "בשכר שאמרו לה לרבקה התלכי עם האיש הזה? ותאמר אלך! נתנה בטחונה על אביה שבשמיים".
רות, אם המלוכה, כרבקה, ידעה להכריע בעת הצורך ולומר באופן נחרץ "כי אל אשר תלכי אלך!"
.
העוז, האומץ והנחרצות לצד הצניעות והענווה מולידים מלכות ומביאים גאולה לעולם. שנזכה...