להישאר רזה לנצח

מאת שרה בר אשר, נטורופתית. 
מייסדת וראש בית הספר לרפואה משלימה (בהקמה) במכללת אורות ישראל

החגים הודיעו שהם יוצאים לחופשה מיד אחרי חג השבועות. חופשתם תימשך עד ראש השנה. לכן כעת כדאי לנצל את חלון הזמן הזה לצורך איזון המשקל. בואו ננסח את זה כך:
על שלושה דברים האדם משמין: על אכילה בהיסח הדעת, על אכילה בסתר ועל ה"חבלים". אפרש:

על אכילה בהיסח הדעת: אדם יכול להגיע לסוף היום ולהצהיר שהוא לא אכל כל היום, ובאמת להאמין בכך. הוא לא משקר. הוא פשוט לא היה שם בזמן האכילה.
אם נאכל תוך כדי נהיגה, שיחה, כתיבה או סתם בעמידה, לא נזכור שבכלל אכלנו. הזיכרון יישאר רעב ולכן נרצה לאכול עוד. כך שאם לא ישבנו ליד השולחן ואמרנו: "הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות אכילת ארוחת צהריים..." ( אז מה אם אין ברכה כזאת?!?), אזי לא באמת אכלנו. הקלוריות כמובן נספרו, אך לא על ידי המוח שלנו, אלא רק על ידי תאי השומן.
על אכילה בסתר: אנחנו אנשים מנומסים. לא נעים להראות לכולם כמה ומה אנחנו מסוגלים לאכול. אך כדאי להיות זבוב על הקיר כשאנחנו נמצאים לבד במטבח. כך שאם הגלידה זועקת אליכם מן המקפיא ומתחננת שקר לה, אם היא מבקשת מעט חום בפה שלכם, פשוט אל תכניסו אותה מלכתחילה הביתה. אל תעמידו אותה ואתכם במבחן. כנ"ל לגבי כל שאר המרעין בישין.
על ה"חבלים": מסתבר שאנשים רבים אוכלים "חבלים". מכירים את אלה שאומרים שחבל על השניצל של משה? או שחבל על הכריך של יוסי? אתם לא שואב אבק. מגיע לכם את האוכל הטעים ביותר בעולם; זה שהוכן במיוחד עבורכם. רק הוא מוגש בצורה אסתטית (ולא עם ביסים); רק הוא מוגש בטמפרטורה הנכונה (ולא קר); רק הוא טרי (ולא יבש או רך). והחשוב ביותר – רק הוא נספר על ידי המוח ולכן הוא לא משמין (בתנאי כמובן שהוא מחומרים מזינים).      
לכן, שימו לב אם אתם פוסחים על אחד או חלילה על שלושת הסעיפים. ועוד דבר, אין דבר העומד בפני האמונה: כן. זאת לא טעות דפוס. כי אין אדם שסובל מעודף משקל ולא רוצה לרזות, אך כדי להשיג משקל תקין לא די רק לרצות אלא צריך בעיקר אמונה. הבעיה היא שרוב האנשים לא מאמינים שהם מסוגלים להגיע למשקל התקין. לכן הם מתייאשים ונשברים או שהם לא מנסים כלל. מה עושים? נסו להיזכר באנשים שרזו; כאלה השומרים על משקלם כבר שנים רבות. תאמרו לעצמכם: "אם הם הצליחו, אין שום סיבה שאני לא אצליח". ובאמת, כיוון שאתם לא עשויים מחומרים אחרים אין שום סיבה הגיונית שאתם לא תצליחו. האמינו בכך בכל מאודכם. אם תאמינו, זה יעבוד. אז נכון שכנגד כל אחד שהצליח לשמור על המשקל יש רבים אחרים שהפכו את גופם לאקורדיון. אך אתם רוצים לרזות. לכן תחשבו חיובי ותשכחו מכל האקורדיוניסטים. גם אם במקרה אלה אתם עצמכם.  
התאמה אישית: תפריט הרזיה טוב חייב להתחשב בנתונים האישיים שלכם.    הוא חייב להתחשב בחילוף החומרים, בתרופות הנלקחות באופן קבוע, בבדיקות דם, במשקל, באורח החיים, בתקציב, בזמן העומד לרשותכם ועוד. לכן השקיעו בעצמכם בתפריט המותאם לכם.

שיהיה לשובע ולרזון.

לסייר – הכי גבוה שאפשר

מאת  ד"ר איל דודסון, 
ראש ההתמחות ללימודי ארץ ישראל, קמפוס אלקנה

מספר ימים לפני פרוס החג, בעיצומם של הניקיונות הקדחתניים, יצאה ההתמחות ללימודי ארץ ישראל ללמוד במשך יומיים את החרמון – ההר הרם והגבוה בהרי ארץ ישראל – השיא, "שיאון". יש הטוענים כי גם שמו – "חרמון" –  מלשון חרם, איסור, רומז אולי לכך שבימי קדם שימש לפולחן אלילי, בתקופה שחיפשו את האלילים על ראשי ההרים הגבוהים.
הסיור נפתח בשמורת תל דן. למדנו על סיפור התיישבות בני דן למרגלות החרמון בימים שבהם לא היה מלך בישראל, ו"איש הישר בעיניו יעשה". המשכנו למעיינות הדן ללמוד על חשיבות מקור המים הגדול ביותר של נהר הירדן – "היורד מדן". את הסיור הדריך ברוב כישרון ד"ר אריה בורנשטיין. האתר הבא היה מבצר נמרוד – קלעת נמרוד, מבצר מימי הביניים החולש על הדרך הראשית בין החוף לדמשק. צפינו משם עד הלבנון וראינו בבהירות רבה את המבצר הצלבני בבופור, על נהר הליטני. את היום הראשון קינחנו בתצפית על ברכת רם, בריכת מים מופלאה ומסתורית שלפי אגדות עתיקות הייתה מקור המים של הירדן.
ביום השני טיפסנו ועלינו אל מרומי החרמון, בהדרכתו של שמיל קליין. השלג שירד יום קודם לכן לא פונה עדיין מן הדרכים ומנע מאתנו להגיע אל ראש הפסגה. הסתפקנו בתצפית מרשימה מגובה 1700 מ', מעל אתר החרמון, במוצב יפעת. התבוססנו בשלג ולמדנו גם על רזי הצומח והמסלע תחת המעטה הלבן. משם המשכנו במסלול רגלי מאזור אתר החרמון ועד לעיירה הדרוזית מג'דל שאמס.
"אִם אֶסַּק שָׁמַיִם – שָׁם אָתָּה" (תהלים קלט, ח). כך ביטא דוד את השגחתו של ה' בכל מקום ואולי גם את כמיהתו להתעלות רוחנית ולהגיע כביכול עד כיסא הכבוד. בסיור בחרמון למדנו את גדולתו של הקב"ה ב"שמים", בגובהי השחקים, ולמדנו "למצוא" אותו במקומות שלא הכרנו לפני כן.

סיור תושב"ע במכון צומ"ת

מאת  הרב אברם ווייס, 
ראש ההתמחות לתושב"ע, קמפוס אלקנה

בסוף סמסטר א ערכה ההתמחות לתושב"ע סיור במכון צומ"ת שבגוש עציון. מכון צומ"ת ("צוותי מדע ותורה") הוקם בשנת תשל"ז במטרה "לפעול בצמתי המפגש שבין דרישות ההלכה וחיי המעשה" (מתוך אתר המכון). המכון התפרסם בפיתוחיו ההלכתיים-טכנולוגיים, כולל מכוני חליבה לשבת, מעליות שבת, קלנועית עם פיקוד שבת ועוד. בשנים האחרונות פתח המכון מרכז מבקרים המאפשר לקהל הרחב להתרשם מקרוב מפיתוחיו השונים, תוך קבלת הסברים הלכתיים ויישומיים על אודות המכשירים שבתצוגה.
עבור בנות ההתמחות הייתה זאת הזדמנות לראות כיצד מיושמת ההלכה התאורטית "היבשה" במצבים עכשוויים: במכשור עבור בתי חולים, מערכת הביטחון, ואף בהקשרים ביתיים שכיחים. תרגום עקרונות ההלכה לשפת המעשה אִפשר גם חידוד של אותם עקרונות הלכתיים העומדים ביסוד הפיתוחים הטכנולוגיים. כך למשל נידון ההבדל בין "גרמא" ל"כוח כוחו", וכן התנאים הנדרשים לשימוש ב"גרמא" עצמה, ואף שאלת מקור איסור השימוש בחשמל בשבת בכלל: "בונה"/"מכה בפטיש", "מבעיר" או איסור "מוליד"? נידונו אף ההשלכות המעשיות של חילוקים אלה.
מרתק במיוחד היה הדיון שהתפתח סביב עיקרון "שינוי עצמת זרם החשמל" בשבת, העומד ביסוד השימוש במכשירי שמיעה בשבת וכעת גם בשימוש בשבת ב"קלנועית" ובעגלת נכים עם "פיקוד שבת" (להאצה ולהאטת המכשירים), בגלאי מתכות וב"שער" גלאי מתכות בשבת, בהגברת תאורת LED בשבת ועוד. שהרי אם אמנם איסור "מוליד" אין כאן, כפי שנטען, ואם הגבלת השימוש בעיקרון "שינוי עצמת זרם החשמל" לכדי מצבים של "צורך גדול" נובעת מחשש ש"תיעשה השבת כחול", או מחשש מראית העין שבשימוש נרחב בחשמל בשבת, אפשר שבעתיד הרחוק ישתנה המצב בתכלית – כשם שהשימוש בשעון השבת הפך נרחב חרף הדעות שביקשו תחילה להגביל את שימושו להדלקת האור בלבד, מחששות דומים.
כך או כך, סיפק הסיור הזדמנות טובה לסטודנטיות ההתמחות לחדד מושגים ולהרחיב אופקים. הרב ראובן ספולטר, המלמד במכללה קורס בתחום השבת והלכותיה, השתתף בסיור והעביר דברי תגובה וסיכום בסיומו.

ילד חריג – התמוטטות או התמודדות? זו השאלה

מאת ד"ר עידית ליוש, 
ראש מסלול הגיל הרך, קמפוס אלקנה

ביום ג', ט' באדר תשע"ג (19.3.13), התכנסו כל הסטודנטיות במסלול הגיל הרך למפגש מסלולי. מפגש כזה נערך פעמיים בשנה, בתחילת השנה ובתחילת סמסטר ב. במפגש משתתפות גם כל המד"פיות של המסלול וראש המסלול.
הכותרת לקוחה משמה של הרצאתו של מיקי לוי, יועץ ארגוני ועיתונאי בעיתון מקור ראשון. ההרצאה הייתה חלק מיום עיון של מסלול הגיל הרך שעסק בשאלות: האם לשלוח ילד עם צרכים מיוחדים למסגרת מיוחדת או לשנות (קצת) את המסגרת הרגילה כך שתתאים לילד בעל הצרכים המיוחדים?
סרט, דיון והרצאה של מיקי לוי, בעל צרכים מיוחדים בעצמו, האירו היבטים מגוונים בנושא.
מטרות המפגש
- היכרות. המפגש מאפשר היכרויות ברמות שונות, של הסטודנטיות מהשנתונים השונים, ושל הסטודנטיות עם המד"פיות. ההיכרות מונעת הרגשה של ניכור וזרות ומסייעת  בעיקר לסטודנטיות שנה א. לסטודנטיות שנים ב, ג המפגש מעניק הרגשה של תמיכה, של לכידות ושל "גאוות יחידה". גם המד"פיות נהנות מהמפגש שלהן האחת עם רעותה.
- חילופי מידע. במהלך המפגש הסטודנטיות יכולות להחליף ביניהן מידע, להתעדכן, לשאול שאלות, להתוודע לדרישות שונות של המערכת, והכול בצורה ידידותית, חמימה, לא פורמלית, כאשר המד"פיות וראש המסלול נמצאות שם ויכולות לענות על שאלות, על צרכים ועל בקשות בצורה ישירה.
- פעילות אקס-קוריקולרית. המפגש שאורכו שלוש-ארבע שעות לפחות, מאפשר לעסוק בנושאים שאינם מכוסה בצורה מספקת במסגרת הלימודים הסדירים, או כאלה הדורשים בירור נוסף. המפגש גם מאפשר הזמנת מרצים אורחים בחשיפה לכל הסטודנטיות הלומדות בשלושת השנתונים, ביחד.
במפגש האחרון עסקנו בנושא: שילובו של הילד החריג במערכת הלימודים הרגילה.  הסטודנטיות לומדות במהלך ההכשרה שני קורסים העוסקים בנושא מהיבטים שונים. בשנה ב הן לומדות את הקורס "שילוב הילד החריג", ובשנה ג – קורס העוסק בילד לקוי הלמידה. הכללתם של קורסים אלו במערכת היא מחויבת המציאות, לאור "חוק השילוב" ולאור העובדה שילדים רבים, שהוגדרו ככאלה עם צרכים מיוחדים, משולבים היום במערכת החינוך הרגילה.
שילובם של ילדים עם צרכים מיוחדים במערכת החינוך בגיל הרך היא מורכבת במיוחד. ילדים רבים המבקרים בגני הילדים לא אובחנו עדיין, עקב גילם הצעיר, ואינם זוכים כלל למענה טיפולי נוסף לזה של הגננת. פעמים רבות הגננת היא הראשונה שמזהה את הבעייתיות של ילדים צעירים, והיא זו שמפנה את תשומת לבם של ההורים ושל גורמים מערכתיים אחרים לצרכים המיוחדים של הילד.
המפגש התחיל בצפייה משותפת בסרט "כוכבים על הארץ". הסרט עוסק בילד בן תשע הסובל מדיסלקציה שאינה מאובחנת. הוא אינו מטופל כהלכה, לא בבית הספר וגם לא על ידי משפחתו, שדוחה אותו. הסרט, המציג את הנושא בדרך רגישה ומרגשת מאוד, נגע ללב כולנו (טוב שהבאנו ממחטות נייר לרוב...) והעיר אצל כל אחת חוויות משנותיה היא בבית הספר.
לאחר הסרט נערך דיון בהנחייתה של המד"פית והמרצה ורד ינאי. בדיון ניתן מקום לבירור נושאים שאינם מובנים, לשאילת שאלות ובעיקר להעלאת חוויות אישיות וניסיון חיים על צרכים שנענו, או שלא נענו, על ידי מחנכים שונים. הדיון, שנערך בצורה מקצועית, האיר שתי מסקנות שאם כי הן מוכרות – הן בהחלט קיבלו חיזוק והדגשה:
- לכל תלמיד, גם אם אינו מוגדר כבעל צרכים מיוחדים, יש צרכים מיוחדים.
- תפקידי המחנכת הם לנסות לזהות את הצרכים הייחודיים של כל תלמיד ולנסות לענות עליהם במידת האפשר.
לאחר הדיון התקיימה הרצאה של העיתונאי והיועץ הארגוני מיקי לוי. להרצאה זו זומנו כל המרצים במסלול הגיל הרך.
הקשר שלי עם מיקי נוצר לאחר קריאת כתבה מרתקת ומרגשת שלו. ראו קישור.
מיקי, כאילו יצא מהסרט, האיר בפנינו את נקודת המבט של הילד בעל הצרכים המיוחדים. הוא תיאר את התפתחותו האישית, בהיותו בעל יד אחת בלבד, מלידה, וסיפר גם על  התפתחות התפיסה ההורית של אמו כאם לילד בעל צרכים מיוחדים. אמו של מיקי, לאחר שנודע לה כי נולד לה ילד פגוע, גידלה אותו כילד רגיל לכל דבר. אל התובנה שהוא "מוגבל" או "שונה" הוא הגיע בגיל מאוחר. הדימוי העצמי שלו כל כך בריא ושלם, שלדבריו: "אם הייתי מקבל היום יד נוספת לא הייתי יודע מה לעשות אִתה. אולי הייתי תורם אותה לגמ"ח ידיים". מיקי ציין שאנשים שנפגשים עמו לא שמים לב כלל להיעדרה של יד אחת אצלו.
מיקי תיאר והדגים, בחכמה ובהומור שופע, איך הוא למד לבצע פעולות שלביצוען נדרשות שתי ידיים, כמו קשירת נעליים, ביד אחת בלבד. הוא הראה, תוך שימוש במושגים תאורטיים ומעשיים, כיצד ילד שמקבל התייחסות בריאה, יחד עם סיוע מקצועי לפתרון בעיות, גדל להיות מבוגר נורמטיבי שהדימוי העצמי שלו נכון, שלם ובריא, בעל משפחה ותורם לחברה.
סיימנו את יום העיון בהרגשה שכולנו נתרמנו, מבחינה מקצועית, שכלית ורגשית.

קישורים:
לשם הסרט בהודית:   http://www.imdb.com/title/tt0986264/
שם הסרט באנגלית: "Like stars on earth".
לכתבה של מיקי לוי: מצורפת למייל.

במת עיון בנושא: "היבטים ייחודיים בחינוך בנות"

מאת הרבנית ד"ר לאה ויזל, 
נציבת הסטודנטיות ומרצה ליהדות, קמפוס אלקנה

במסגרת "במת העיון" – במה מרכזית לדיון בנושאים אמוניים-חינוכיים-תורניים, התקיים בקמפוס אלקנה בוקר עיון בנושא : "חינוך בנות הציונות-הדתית, היבטים ייחודיים ואתגרים מיוחדים". יום העיון עסק בהיבטים מגוונים של חינוך בנות בדורנו.
לאחר דברי ברכה מפי נשיא המכללה, הרב פרופ' נריה גוטל, הוצגו דילמות מחייה של אשת החיל המודרנית כפתיחה לנושאים האקטואליים שנדונו בהמשך היום.
בחלקו הראשון של הבוקר התקיימו חמש סדנאות בחירה בנושאים מגוונים שהועברו על ידי מרצות שונות. הרבנית נעמי שפירא עסקה בשאלה אם יש לחנך "חינוך נשי" ומהו; גב' מירב שפירא, מרצה במסלול מחול במכללה, העבירה סדנת כתיבה בנושא חינוך לתפילה נשית; גב' מורשה פלסר, יועצת גנטית, פתחה צוהר לנושא של גנטיקה כמקרה מבחן לחינוך להשתדלות מתוך אמונה וביטחון; גב' רמה גנזל, מדריכה בחמ"ד בתכנית "חיים במשפחה", שוחחה עם הבנות על חינוך מיני למתבגרות; והרבנית ד"ר לאה ויזל, נציבת התלמידות, ניתחה את הסוגיה של נשים כמנהיגות ציבור כדוגמה להתייחסות חינוכית לסוגיות מגדריות.
בחלקו השני של היום שמעו כלל הסטודנטיות הרצאה חשובה ומרתקת מפי הגב' אילנית ימיני, יועצת בנושא פגיעות מיניות במשרד החינוך, בנושא תפקידה של המורה המחנכת בהתמודדות עם פגיעות מיניות בציבור הדתי-לאומי.
בהרצאה שמעו הסטודנטיות רקע על התופעה, על ממדיה ועל דרכים לאיתור ותגובה ראשונית. האולם היה מלא מפה אל פה והסטודנטיות קיבלו מידע חיוני בנושא שהוא בבחינת "פיקוח נפש". ההרצאה הועברה מתוך מבט אמוני משולב בדוגמאות ובהומור, ולמרות הקושי הטבוע בנושא השיחה הותירה מקום לאופטימיות. המרצה שידרה אמון רב ביכולותיהן של הסטודנטיות כמחנכות לעתיד לעזור לתלמידים במצוקה.
את יום העיון חתם הרב יונה גודמן, ראש תחום חינוך אמוני במכללה, בדברי סיכום שהעלו את הצורך לדבר על כל נושא מטריד ללא חשש. הרב גודמן ציין שחלקו של יום העיון עסק בצד הנורמטיבי, הבריא, של חינוך הבנות, ואילו חלקו האחר – במצבי משבר וחולי שגם אליהם חשוב להיחשף.
הדיונים עוררו עניין רב בקרב הבנות. לאחר דברי הסיכום של הרב גודמן ניתנה אפשרות לסטודנטיות המעוניינות בכך להישאר לשיח פתוח עם הגב' ימיני. מספר המשתתפות הרב בחלק זה העיד על חשיבותו הרבה של נושא יום העיון ועל כך שהדברים דורשים פיתוח עתידי.

הפקרנו את בתי הספר היסודיים

הרב יונה גודמן, 

ראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל

בימים אלו מקיימת המכללה הרשמה לבנות המבקשות ללמוד להיות מחנכות ומורות בבתי ספר יסודיים. בשנת הלימודים תשע"ד ייפתח מסלול ייחודי שיכשיר מנהיגות חינוכית ייעודית לגילאי בית הספר היסודי. את הרקע לפתיחת המסלול וחלק ממאפייניו הייחודיים ראו במאמרו של הרב יונה גודמן המצ"ב.

שוב קיבלתי שיחת טלפון ממנהל מתוסכל של בית ספר יסודי איכותי. לפני שנים, המנהל הבין שאת יסודות עתידו של עם ישראל בונים בבית הספר היסודי, אשר כשמו כן הוא – בית שבונים בו יסודות. לכן הוא ויתר על הצעה חשובה לנהל ישיבה תיכונית ומתוך אידאל ביכר לנהל בית ספר יסודי. ברם הצלחתו תלויה ביכולתו לרכז סביבו צוות מורים איכותי ומסור, המאמין במגוון המידות והערכים שניתן להטמיע בגיל זה דווקא. להפתעתו, הוא נתקל בשני קשיים שנתקלים בהם גם מנהלים אחרים. ראשית, רבים הם המורים האיכותיים שאינם רוצים ללמד בבית ספר יסודי. "מבלי לזלזל, אני פשוט 'מתאים' לגיל תיכון ולא ליסודי", אומרים לו אנשים שלא מכבר היו מדריכים מעולים בתנועת הנוער – לילדים בגיל יסודי... שנית, גם כשהוא מוצא מי שמוכן לבוא וללמד אצלו פעמים רבות מדובר במי שלמד להיות מורה לגילאי תיכון וכלל לא התמחה בהוראה לגילאי יסודי.

הרי כל מי שעיניו בראשו מבין שדרכי ההוראה והחינוך בתיכון שונים מאלו שבגיל יסודי, וכי כל הרוצה לחנך בגיל המאתגר והמרתק המכונה "יסודי" מוכרח ללמוד זאת באופן ייעודי. למען הסר ספק – אין בדבריי משום הטלת דופי חלילה באנשים המדהימים המלמדים כיום בבתי ספר יסודיים. נהפוך הוא, הם עושים עבודת קודש, אך זקוקים לדור נוסף שיתגייס למען המשימה החשובה של חינוך ילדי ישראל. וכאן נדמה שאנו כציבור לוקים. צעירים רבים אומרים לי שאין דבר חשוב יותר מאשר להתגייס למשימת החינוך, אך הם אישית שואפים ללמד רק בישיבות ובאולפנות. אצל חלק ממחנכי המחר אני חש שיש זלזול באתגר רב-המשמעות של בניין היסודות בגיל היסודי. כאילו אין זה די מכובד או יוקרתי. הגיע הזמן שאנו כציבור נעשה מהפך בחשיבה! אנו זקוקים לאידאליסטים שישמשו כדור הבא של מנהיגות בבתי הספר היסודיים; שיראו אתגר ושליחות בטיפוח יסודות עולמנו היהודי והציוני, הערכי והמוסרי – בגיל שבו היסודות מתעצבים.

באיגרת החינוך המפורסמת של הרב קוק הוא קבע כי עיקר החינוך היהודי אינו נועד להקנות מקצוע ולהכין את הצעיר למה שהוא מכנה "מלחמת החיים". לדבריו, מהות החינוך הוא לסייע לילד להיות אדם "טוב וישר" הקורא בשם ה' באומר חייו, והמתגלה באישיותו המוסרית-רוחנית בכל מעגלי חייו. חברים, את זה לא מתחילים לבנות בגיל 15, אלא בגיל צעיר. זו בשורתנו וזו שליחותנו. בעבר לא היה כבוד גדול יותר מאשר להיות "המלמד" של הכפר. מה קרה לנו? האם גם אנו נסחפנו למירוץ הישגי-חומרני והפסקנו להאמין בבשורתנו הרוחנית-חינוכית?

בעשרות השנים האחרונות עשינו מהפך אדיר בחינוך העל-יסודי, בזכות מחנכים ומורים חדורי אידאלים שהתגייסו ללמד בישיבות ובאולפנות, בתיכונים ובמקיפים. אך משום מה הדור הצעיר של פרחי הוראה מפקירים (יחסית...) את בתי הספר היסודיים ואינם מבינים את השליחות העצומה הטמונה בהשתלבות בהם. כנגד כל עשר בנות הפונות ורוצות ללמוד להיות מחנכת ומורה של גילאי תיכון, פונה אחת (אולי...) שרוצה ללמד בגיל יסודי. כדי לסבר את האוזן אוכל לספר מניסיון אישי: במכללת אורות ישראל יש מאות בנות איכותיות הלומדות להיות מחנכות ומורות בגילאי תיכון, במגוון אדיר של מקצועות. והנה, נוכח האתגר הגדול של הכשרת מנהיגות חינוכית איכותית חדשה לבתי ספר יסודיים, החליטה המכללה לפתוח מסלול ייחודי להכשרת מחנכות לגיל יסודי שישולבו בו קורסים מקוריים וילמדו בהם על דרכים לטיפוח בניין של אמונה בגיל זה, על דרכים לטיפוח זהות דתית וציונית ועוד. אמנם בנות מעולות פונות ללמוד במסלול יסודי, אך נודה על האמת – הן מעטות. למה זה קורה? האם גם אנו חיים בדימויים שאולי ללמד בגיל יקר זה אינו מספיק יוקרתי? הרי במשך שנות דור האמנו שאין חשובים יותר מ"תינוקות של בית רבן" אשר "אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם" (שבת קיט). יש בימינו כאלה המתייחסים לתקופת הילדות בעיקר כשלב שבו מכינים את הילד לקראת חייו הבוגרים, ולבית הספר היסודי – כגורם שתפקידו לתת לילד ידע שיסייע לו להתקבל לתיכון או לישיבה תיכונית טובה. נגד תפיסה זו יצא הראי"ה בחריפות, בקבעו כי תקופת הילדות היא לא רק שלב הכשרה לקראת חיי הבגרות, אלא "חטיבה יקרה בחיים מצד עצמה, ולפעמים תעלה אצלנו בתור המעולה שבתקופות החיים" (מאמרי הראי"ה, עמ' 230).

הגיעה העת שנהיה תלמידיו של הרב קוק גם בזה ונתגייס לבניין הדור הבא של העם, הכמֵהַ כל כך לתוספת של מחנכות ומחנכים איכותיים, שעתיד העם בוער בעצמותיהם.

"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – הרהורים לקראת ליל הסדר

מאת הרבנית ד"ר לאה ויזל, 

נציבת הסטודנטיות ומרצה ליהדות

" הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה' אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל" (ישעיה ל, כט). בפסוק זה פתח הרב חנן פורת ז"ל את פירושו להגדה של פסח. הוא הוסיף והסביר ששיר הודיה זה שנאמר לאחר מפלת אשור, שלפי המסורת התרחשה בליל הפסח, מקנה לשיר ההודיה על ההצלה משמעות משולשת: האחת, שיר הודיה על נסי יציאת מצרים שהתרחשו בעבר ביום זה; השנייה, שיר הודיה על נס ההצלה כאן ועכשיו בשערי ירושלים; השלישית, שיר תודה על העתיד לבוא. ללמדך ששירת הגאולים צריכה לשזור עבר, הווה ועתיד. אמירת ההגדה בכלל בליל הסדר, וקריאת ההלל בפרט, צריכים להיאמר כשירה בשמחת הלב "כהולך בחליל".

עלינו להשקיע מאמץ בשאלה כיצד להפוך את ליל הסדר לחוויה משמעותית שתחבר עבר, הווה ועתיד. השאיפה היא שכל המסובים יחושו בחוש כאילו הם יצאו ממצרים. לא בכדי ההגדה מפרטת את תלאות אבותינו ויציאתם לחירות דרך הפסוקים של "מקרא בכורים" המופיעים בספר דברים ולא מתוך הפרשיות מספר שמות המפרטות את סיפור יציאת מצרים בעת התרחשותו. הפסוקים מספר דברים (כו) שאותם נקרא בהגדה, הפותחים במילים "ארמי אובד אבי", נאמרים על ידי מי שמעלה לבית המקדש ביכורים מפרי נחלתו שבארץ ישראל.  האיש מישראל המביא את בכורי אדמתו למקדש, מתאר את תלאות עם ישראל ואת נס ההצלה מכלי שני ושלישי. הוא עצמו, פיזית, מעולם לא יצא ממצרים ובכל זאת תודעת היציאה מעבדות לחירות מצויה בקרבו. 

נדמה שדווקא לנו קל היום להתחבר לדגם זה של תודעת יציאה מעבדות לחירות. עם ישראל זכה לראות בדורות האחרונים ישועות ומתוך זיכרון חי של עול השעבוד וניסיון מתמיד לחיות חיים של חירות נוכל כולנו לישב אל שולחן החג.

השאלות כיצד נצליח להרגיש כאילו יצאנו משם וכיצד נגרה את הקטנים להקשות קושיות בליל הסדר צריכות להטריד את מנוחתנו כהכנה לחג החירות לא פחות מהדאגה לניקיון הבית. הדבר מזקיק הכנה מראש והשקעת זמן ובעיקר חשיבה. 

יש לזכור ולהזכיר שמשה בדרישתו מפרעה לשלח את בני ישראל ממצרים כדי לעבוד את האלוקים, התעקש על כך שבנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו. כל המשפחה לדורותיה, ללא יוצא מן הכלל, שותפה לעניין היציאה ממצרים. לפיכך יש להקפיד שכל בני המשפחה ישבו סביב שולחן הסדר ויעסקו בתכנים המיוחדים לליל היציאה לחירות מתוך הודיה ושמחת הלב. תנאי בסיסי ראשון לכך שנצליח כולנו, נשים, אנשים, זקנים, נערים וטף, לשיר במלוא פה את שירת הלילה הזה, הוא להיכנס לחג רעננים לאחר מנוחה פיזית קלה,  גם אם הדבר יהיה כרוך בוויתור על אחד מהמאכלים המיועדים לשלב של "שולחן עורך".

עם מעט יצירתיות והכנה מוקדמת אין קושי להתחבר לתוכני החג ולתחושות המלוות אותנו בכל דור ודור ובפרט בדורנו זה שבו זכינו לאתחלתא דגאולה. 

מתוך הודיה על כל הטוב שגמלנו ה' ותפילה שבעזרת ה' נזכה לשנה הבאה בירושלים הבנויה – שיהיה לכולנו חג שמח וכשר!