יום חמישי, 11 בספטמבר 2014

ראש השנה – חג שמח או יום מפחיד?

מאת הרבנית ד"ר לאה ויזל, דיקנית סטודנטיות (אלקנה) ודיקנית לימודי חוץ

עומדים אנו לפני יום הדין, ראש השנה. שני פנים לו לראש השנה. מחד גיסא, הוא מתואר כחג "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" ומופיע בתורה בפרשת המועדות; ומאידך גיסא, מדובר ביום דין שבו "כל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון" וספרי חיים ומתים פתוחים לפני הקב"ה. כאשר ראה נחמיה שהעם בוכה, מתאבל וחרד בראש השנה, הורה: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים כי קדוש היום". גם בדברי חכמים יש התייחסויות סותרות למהותו של יום.
איך ניתן להסביר זאת? בראש השנה, שהוא על פי המסורת יום בריאת האדם, מתחדשת הברית בינינו ובין אבינו שבשמים ועל כך כמובן שיש לשמוח. עם זאת, ברית זו מביאה עמה אחריות גדולה המחייבת התייחסות רצינית וכובד ראש. לפנינו הזדמנות פז לפתיחת דף חדש ובחירה בחיים של משמעות. פרשנות חסידית לפתיחת ספרי חיים ומתים בראש השנה מובאת בספר "נתיבות שלום" של האדמו"ר מסלונים: ג' ספרים נפתחים בראש השנה – צדיקים, בינוניים ורשעים, וכל אחד רושם את עצמו לקראת השנה החדשה. בידיו של האדם לבחור כיצד תיראה השנה הבאה שלו. המקבל על עצמו למלא את ייעודו ואת תפקידו בעתיד נחתם לאלתר לחיים טובים, ומי שאינו משכיל לעשות כן, כמו מעיד על עצמו שאין לו תפקיד, חלילה, בעולמו של הקב"ה. נחמיה ראה שהעם מתאבל על חטאי העבר ואינו מבין שבראש השנה טמונה תקווה גדולה לעתיד מתוקן. זה יום של התחדשות האדם וכריתת ברית מחודשת עם ריבונו של עולם. על כך ודאי שיש לשמוח, אך מכל מקום המעמד של ספרי חיים ומתים פתוחים לפניו מונע אמירת שירה ביום זה.
גם כמכללה אנו ניצבים בפתחה של שנה חדשה ומבקשים להיכתב לאלתר בספר החיים לחיים של משמעות ותרומה. אחריות כבדה ומשמחת מונחת על כתפי כולנו. הפעם בחרתי לייחד את דבריי לתיאור התכניות בתחום לימודי החוץ במכללה.
בתום שנה, מתוך התבוננות על הנעשה במסגרת לימודי החוץ במכללה, ניתן לסכם ולומר שהתכניות החדשות גדלו ב"ה בהיקפן והעשירו משתלמים ומשתלמות רבים שהגיעו מקרוב ומרחוק ללמוד במכללה. ההשתלמויות כללו, בין היתר, השתלמויות להוראת תנ"ך, השתלמות ייחודית מקוונת למורים לספרות ועוד. במבט צופה פני עתיד, עתידות להיפתח בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה תכניות חדשות ותכניות המשך במגוון תחומים: השתלמויות מורים ל"אופק חדש", לרבות השתלמות ייחודית לר"מים ולמורים לתושב"ע, קורסים חדשים ברפואה משלימה, קורסים טיפוליים בתרפיה באמנות, מבוא לביבליותרפיה, פסיכודרמה והיכרות עם טכניקות טיפול על פי גישה התנהגותית-קוגניטיבית, השתלמות לגננות בנושא הוראת החגים בגן, תרבות ישראל במורשתו – הכשרה להוראת המקצוע תרבות ישראל, ועוד. שאיפת המכללה היא להרחיב את מעגלי השפעתה מעבר לתלמידים הסדירים הלומדים לתואר ולהציע תכניות לימוד מגוונות לכל החפץ להוסיף ולהתפתח באופן מתמיד.
בתפילה לשנה מוצלחת למכללה, שנת יצירה פורייה ועשייה חינוכית משמעותית, להתקבלות כל התפילות – הכלליות והפרטיות, ובברכת כתיבה וחתימה טובה לאלתר.

הערבות ההדדית שבמצוות שמיטה

היערכות המכללה לצרכנות שביעית
מאת הרב פרופ' נריה גוטל, נשיא המכללה

אתגר השמיטה מונח לפתחו של הצרכן לא פחות משהוא מונח לפתחו של החקלאי. כשם שהחקלאי צריך להכריע בין חלופות שונות שלפתחו, כך גם הצרכן: האם יעדיף יבול נכרי מהארץ וייבוא נכרי מחו"ל או שיבכר תוצרת חקלאית ישראלית כאוצר בית דין והיתר מכירה, איסום שישית, יבול מגבול "עולי מצרים", מצע מנותק וחממות?
זה המקום להדגיש כי נקודה אריכמדית להכרעה צריכה להיות הערבות ההדדית. תפיסה כלל-ישראלית זו נכונה תמיד וככלל, ואולם היא נכונה שבעתיים בכל הנוגע לשמיטה, שכן מתברר שהערבות ההדדית נמצאת ביסודה.

א. ההדדיות בפרשת ראה
בהקשרה של מצוות שמיטת כספים (דברים טו, א–ו) הבחין הנצי"ב (העמק דבר, שם) בין שני סוגי הלוואות: הלוואה למגזר החקלאי והלוואה למגזר המסחרי. שני סוגים, אך מכנה משותף להם: ערבות הדדית פנים-לאומית.
ביחס למגזר החקלאי:
[...] בשעה שישבו ישראל בשלוותם על הארץ וכל עסק האדם היה זריעת השדה ועבודתה, וכשאין לו במה לזרוע הרי זה לווה תבואה לזריעה ובתבואות הוא משלם, ואם הגיע שביעית ועדיין לא שילם, על זה הזהירה תורה על בית דין "שמוט כל בעל", בית דין יעשו שמיטה, היינו שישמיטו את בעל בעמיו שהוא משה לרעהו בכוחו, אזי ישמיטו את ידו, "לא יגוש", בית דין יזהירו אשר לא יגוש. ומפרש הטעם "כי קרא שמיטה לד' ", זה הלשון "שמיטה לד' " לא שייך אלא בשביתת הארץ, והוא טעם על שמוזהרים בית דין להשגיח שלא יגוש, משום שהגיע שביעית ואינו עובד את השדה, וכאשר יגוש אותו יהיה מוכרח למכור את השדה, משום הכי הזהירה תורה שלא יגוש וגו'.
לא יראה אפוא עצמו המלווה מנותק מהחקלאי, אלא "מחויב" כלפיו. נכון הוא שמצוות הוברת הקרקע מוטלת "רק" על החקלאי ויכול אם כן המלווה לרחוץ בניקיון כפיו ולהמשיך לתבוע את חובו על אף שהתורה היא שגרמה, במצוותה, את אי-עיבודה של הקרקע משך שנה שלמה ואת אי-יכולתו של החקלאי לפרוע חובו. דווקא משום כך באה תורה ושללה תפיסה כזו, הנהגה כזו, ואמרה למלווה: גם אתה חייב לשאת בעול, גם אתה תהיה "גבור כוח" (תהלים קג, כ; ויקרא רבה א, א). "הוא" – החקלאי – בהוברת השדה; "אתה" – המלווה – בהשמטת ההלוואה.
ביחס למגזר המסחרי:
[...] מזהיר המקרא את המלוה [...] "אשר יהיה לך את אחיך", אע"ג שאינו נוגע לשמיטת הארץ, דומיא דנכרי שאינו שובת בשביעית, מכל מקום "תשמט ידך [...] אפס כי לא יהיה בך אביון", לא יגרום השמטת כספים שתהי' אביון, שהרי המלוה על מסחר אם לא ישיב חובו נעשה המלוה אביון, וא"כ יש לעשות תקנה לזה, והיינו תקנת פרוזבול [...].
המלווה מחויב אם כן בהשמטת המלווה, אך בית הדין מחויב למנוע את קריסתו-הוא. בכך שונות מהותית ההלוואות זו מזו: הלוואה מסחרית הדדית לשני הצדדים, ויש צורך לדאוג לשני הצדדים, ומכאן ההצדקה לתקנת פרוזבול; הלוואה חקלאית לעומת זאת אינה הדדית וכדי לאזן בין הצדדים דווקא הכרחי לשמר את שמיטת הכספים. הלה מוביר – הלה משמיט.
בעומק העניין מצוי בדבריו של הנצי"ב מענה לקושי גדול: לכאורה, רק באופן מקרי מזדמנות שתי מצוות ההשמטה לאותה שנה, שכן מחד גיסא באותה שנה שביעית יש גם שמיטת קרקע וגם שמיטת כספים, בעוד שמאידך גיסא אין בין זו לזו, לכאורה, ולא כלום; זו מצווה שעניינה "הארץ" והיא בין אדם לקונו וזו מצוה שעניינה "האדם" והיא בין אדם לחברו! אולם הנצי"ב מלמדנו עד כמה הדברים אינם נכונים ועד כמה שתי המצוות הן אכן שני צדדיו של אותו מטבע – תרתי משמע - ממש.

ב. ההדדיות בפרשת בהר
ובאמת, כבר בפרשת בהר (ויקרא כה, א–ז) באה הערבות ההדדית לידי ביטוי.
וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַד'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַד' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.
צא ולמד אפוא שכבר במצוות השבתת הקרקע והפקרת פֵּרותיה ניצב ברורות הממד הציבורי-לאומי. שכן, מה עניינה של חובת "את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזיריך לא תבצור" (שם)? וכי להותיר את הפֵּרות הפקר לעוף השמים או להרקבה חלילה?! ודאי שלא, ועל כך בדיוק הורתה תורה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (שם) "ואכלו אביוני עמך" (שמות כג, יא). שכן זו בדיוק עיקר המטרה: יצירת מצב ש"כלל ישראל" נהנה מהיבול, שהכול יכולים לצרכו, גם אותם שדרך כלל המעות אינן מצויות בידם והם מתקשים ברכישתם. לשון אחר: המטרה היא ציבורית!
העובדה שהחובה המצוותית אכן מוטלת על הציבור ולא רק על היחיד באה לידי ביטוי גם בהקשר נוסף. על מאמר הכתוב "שנת שבתון יהיה לארץ" (ויקרא כה, ד) מעיר הנצי"ב (העמק דבר, שם):
[...] לא כמו שבת בראשית שאינו אלא אקרקפתא דגברי שאסור לישראל לעשות מלאכה אבל שיהא הגוי עושה מלאכת ישראל מעצמו מותר ע"פ דין תורה, משא"כ שביעית הוא איסור המונח על הקרקע שהרי מותר לישראל לחרוש ולזרוע בחו"ל ולהיפך בארץ ישראל כתיב "ובכל ארץ אחזתכם גאלה תתנו לארץ". ונתבאר שם דמצוה לישראל לגאול את הארץ מן הגוי שלא לחרוש בשביעית [...].
כלומר, נכון הוא שבסופו של דבר מצוות ההשבתה מוטלת על מי שכבר יש לו קרקע, ואולם ביסודה של המצווה, על כל אחד ואחד מישראל מוטלת מחויבות ליצור את האפשרות למצב ההשבתה: "מצוה לישראל לגאול את הארץ מן הגוי, שלא לחרוש בשביעית". במצווה זו חייב כל אחד ואחד מישראל, בין זה שיש לו קרקע ובין זה שאין לו – לעת עתה – קרקע. אדרבה, דווקא לשני מורה התורה להיות שותף פעיל. לרכוש, לגאול וגם להשבית.

ג. ההדדיות במהלך הדורות
מהלך ערכי זה הרואה במצוות שמיטה מצווה ציבורית ודורש לייצבה על אדני ערבות הדדית, מתמשך והולך מאז המקרא ועד העת החדשה. לפני למעלה ממאתיים שנה התבקש הרב מרדכי רוביו (שו"ת "שמן המור" יו"ד סימן ד) לתת דעתו לשאלה הבאה:
איש ישראל אשר קנה לו כרם בחברון ת"ו, ויש לו חוכר גוי לעבודת הכרם לעובדה ולשומרה. כי בעיר הזאת אי אפשר לעובדה ולשומרה אלא על ידי גויים שידם תקיפה, וגזלנים הם באישון לילה ואפילה, ואם לא תהיה יד גוי באמצע פשיטא שיחריבו אותה לקצץ נטיעותיה הטובות כחוטב עצים, ויגזלו את כל פירותיה, ולא יניחו בה זמורה ואשכול ענבים. ואי לזאת שאול שאל האיש, מה משפט ותיקון יבחר לו להתנהג בו בשנת השמיטה, כדי שלא תהא עבודת הגוי בכרמו מכשילתו באיסור שביעית.
הנתונים העובדתיים היו אם כן, בתמצית, אלה: קרקע של יהודי; המעבד אותה הוא נכרי, החוכרה מהיהודי; מתקרבת שנת השבע, והיהודי שואל מה לעשות. הרב רוביו היה הראשון שהציע תבנית בסיסית המוכרת היום במונח "היתר מכירה": מכירת הקרקע לנכרי, לזמן קצוב, כך שניתן יהיה להמשיך ולעבדה גם בשנת השבע. ברם משזה היה הכיוון, צריך היה הרב רוביו לתת דעתו לשאלה היסודית: כיצד ניתן למכור מאדמת ארץ ישראל לנכרי, והלוא המוכר עובר לכאורה באיסור דאורייתא של "לא תחנם"! הרב רוביו השיב, תוך שהוא מניח על כפות המאזניים שני מצבים מנוגדים ושתי תוצאות מנוגדות. הוא בוחן מה יקרה אם לא נתיר את המכירה ומה יקרה אם כן נתירה. שעה שזו השאלה, הרי שמסקנתו היא שאם לא נתיר למכור את הקרקע מכירה לזמן, התוצאה ברורה: "כל איש ישראל הירא את ד', יברח ויימנע מלקנות כרם בארץ הקדושה, אם לא נעשה להם תיקון להצילו ממכשול". היהודים יבינו שאין להם סיכוי לכלכל עצמם מחקלאות. הם יעזבו את עבודת האדמה, אולי גם את ההתיישבות בכלל. בכך תתגבר ללא ספק האחיזה הנכרית בקרקע, מה שהפוך להכוונת הוראת התורה של "לא תחנם". לעומת זאת, אם כן נתיר למכור את הקרקע מכירה לזמן, גם כאן התוצאה ברורה: "באופן שעל ידי תיקון הלזה יהיה גורם לישראל חניה בארץ ישראל טפי, שיקנו כרמים בארץ, דכגון דא דמצוה כנודע". יהודים שיראו פתח לתקווה ואפשרות לפרנסה, יקנו שדות, יטעו כרמים ויגבירו את האחיזה היהודית בארץ ישראל. בכך יממשו בדיוק את עומק הכוונת "לא תחנם".
נבחן לעומק את שיקולי הפסיקה של הרב רוביו: אם הזווית לבחינת הסוגיה הייתה אישית-פרטנית של אותו חקלאי, ההכרעה הייתה ודאי הפוכה – ימכור את השדה וייפטר מ"הבעיה"! אולם משהתהפכה הזווית והועמדה על הבחינה הציבורית-כללית, הרי זו ההכרעה – מוצא אפשרי בדרך של "מכירה", שאמנם כשלעצמו אינו "חלק", ובכל זאת הוא עדיף. לא למותר לציין שגישתו של הרב רוביו אומצה על ידי המצדדים בייסוד היתר המכירה. לימים הייתה תשובה זו מסד ותשתית מהותית לתשובות הפוסקים שאחריו, אותם שעסקו ישירות בהיתר המכירה (ראש להם הגאון רבי יצחק אלחנן [ספקטור] מקובנא, שהזכירה מפורשות, ורבים אחריו). לא זה המקום להאריך בליבונה של סוגיה הלכתית-אידאולוגית זו. מכל מקום, הגישה הערכית ברורה גם כאן וגם ביחס לאוצר בית דין שעניינו ראייה כלל-ישראלית ו"תיווך" ראשי הקהל בין החקלאים ותוצרתם ובין הצרכנים וצרכיהם: כלל הצריך לפרט, פרט הצריך לכלל.
בדין כתב אם כן מרן הראי"ה קוק זצ"ל, בהקדמת "שבת הארץ":
את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה.
*
ועתה, אחר שכך הם פני הדברים, היעלה על הדעת שלא יהיה אכפת לצרכן מהחקלאי? יש בכלל מקום להוה-אמינא של צריכת יבול נכרי – מהארץ ומהתפוצות – על חשבון יבול יהודי?!
יבול נכרי (מאותם גידולים שיהודים מגדלים בכל השנים בכמויות הנדרשות) צריך לרדת לחלוטין מסדר יומנו, בל יראה ובל ימצא. נדרשת תמיכה ככל האפשר ביבול יהודי, ושבעתיים בשמיטה.
מתוך הנחה שיבול היתר מכירה מוצא לו שווקים סדורים, הרי שמכללת אורות ישראל, בשני קמפוסיה – אלקנה ורחובות כאחד – תתעדף התבססות על מקורות האספקה של "אוצר הארץ": איסום שישית, זריעת שלהי שישית, אוצר בית דין, מצע מנותק וחממות וכן "כיבוש עולי מצרים" (מלווה בהיתר מכירה). בכל הנוגע לאוצר בית דין, הדבר יזכה אותנו בחובת שמירת קדושת שביעית, כיאה לפֵּרות קדושים שאותם אנו זוכים לצרוך. יש לקוות שריבוי תומכים בגישה זו יבטיח כלכלית את היתכנותה.
נטה אפוא שכם איש לרעהו – צרכן לחקלאי, ומכוחה של ערבות הדדית זו נזכה בע"ה מהרה לשמיטה כהלכתה דאורייתא ולגאולתם של ישראל.  

יום שני, 28 ביולי 2014

בשורת המחול מופצת ומתבססת בבתי הספר במגזר הדתי בהובלת בוגרות המסלול למחול

מאז הקמתו של המסלול למחול במכללת אורות ישראל בשנת תשנ"ט, שולב בהדרגה מקצוע המחול במערכת החינוך במגזר הדתי. המסלול המכשיר מורות למחול להוראה מגיל הגן ועד כיתה י"ב, כולל הוראה בתכנית בגרות 5 יח"ל. לאורך שנים התבסס מקצוע המחול בבתי הספר היסודיים, ובשנים האחרונות אף התרחב ושולב בתכנית הלימודים בבתי הספר התיכוניים ובאולפנות. לשמחתנו התהליך צובר תנופה.
בשנת הלימודים תשע"ה עתידות להיפתח בחמ"ד חמש מגמות מחול חדשות ל-5 יח"ל ברחבי הארץ, ארבע מתוכן בריכוזן של בוגרות המסלול למחול. מגמות המחול החדשות הללו מתווספות לשבע מגמות מחול נוספות אשר בהן מתקיימים לימודים ל-3 יח"ל, שש מתוכן בריכוזן של בוגרות המסלול למחול.
בוגרת המסלול ומדריכת המחול בחמ"ד, אביטל חורש, תחל בתשס"ה את תפקידה כמרכזת מגמת המחול באולפנה לאמנויות בירושלים, הראשונה שאפשרה לימודים בתכנית 5 יח"ל בחינוך הממ"ד.
מדובר בהישגים בולטים של המסלול למחול במכללה. הנהלת המכללה מברכת את המסלול על הגעתו להישגים ניכרים אלה ומאחלת המשך צמיחה ופריחה.

מאירועי סיום השנה במסלול למחול ותנועה

מאת שרונה פלורסהיים, רכזת המסלול למחול

כבכל שנה, גם השנה התקיימו מופעי הסיום של המסלול למחול ותנועה במכללת אורות ישראל עם תום שנת הלימודים. לצערנו, להבדיל משנים קודמות, האירועים שהתרחשו בתקופה זו ברמה הלאומית השפיעו עלינו לא רק בתחושת השותפות והדאגה, אלא גם במישור המעשי.
במהלך מופע הסיום של  שנה ב' שהתקיים ביום שני, ב' בתמוז (30 ביוני) התבשרנו בצער רב על מציאת גופותיהם של נפתלי פרנקל, גיל-עד שעאר, ואייל יפרח, הי"ד. בעצה משותפת עם הסטודנטיות החלטנו על הפסקת המופע וישבנו בצוותא, סטודנטיות, מורות, אימהות ואורחות לחלוק ולשתף בכאב, לקרוא פרקי תהלים ולשיר. מטבע הדברים, מופע הסיום של שנה ד' שאמור היה להתקיים למחרת, בשעת קיומן של הלוויות, נדחה אף הוא והתקיים כשבוע לאחר מכן.
בחלק זה, כיבד אותנו בנוכחותו הרב פרופ' נריה גוטל, נשיא המכללה, אשר בירך את סטודנטיות שנה ד' היוצאות לדרכן החדשה. הרב הדגיש את חוסנו של עם ישראל לאורך ההיסטוריה ואת החשיבות של המשכיות החיים לצד הכאב. המופע עבר בהצלחה רבה כמו כל שאר המופעים. את מופע שנה ב' שהופסק נקיים אי"ה בתחילת השנה הבאה עלינו לטובה.

חונכות אוריינית באנגלית סטודנטיות בהתמחות לאנגלית חונכות תלמידים עם לקויות למידה

ד"ר ויטלא ארזי, ראש ההתמחות לאנגלית, קמפוס אלקנה

לאחרונה, עם כניסת רפורמת אופק חדש למערכת החינוך, תפקיד המורה לאנגלית עובר תהליך עיצוב. מלבד ההוראה בכיתה הגדולה נדרש המורה לתת גם שעות פרטניות שיש בהן הזדמנות למתן מענה אמתי וישיר לצרכים הייחודיים של התלמיד. בשעות אלה ניתנת למורה ההזדמנות לבנות תכנית עבודה אישית המתמקדת בנקודות הקושי והחוזק המאפיינות את התלמיד. במילים אחרות, המורה מקבל את ההזדמנות "להגיע" סוף סוף לתלמיד ולנתב אותו למסלול הצלחה אישי.
אוכלוסיית התלמידים לקויי הלמידה היא אוכלוסייה מיוחדת עם צרכים ספציפיים, המהווה אתגר משמעותי למורה לאנגלית. באופן כללי, תלמידים אלו מאופיינים בקושי ברכישת מיומנויות אקדמיות המשפיע על ההישגים הלימודיים. חלק מהתלמידים עם לקות הלמידה מגלים קשיי קריאה על רקע לקות קריאה ספציפית, כלומר דיסלקציה. לתלמידים אלה הקניית מיומנויות אורייניות באנגלית, שאינה שפת האם של הלומד, מהווה אתגר משמעותי. אחת הסיבות לכך היא שהלומד שפה זרה אינו יכול להישען על השפה הדבורה שלו כמנגנון פיצוי. הוא נאלץ לפענח את הכתוב כשהוא מתבסס בעיקר על מנגנוני זיהוי מילה שאצלו הם לקויים. למרות קושי מוכח זה נדרש המורה לאנגלית ללמד תלמידים אלה יחד עם שאר תלמידי הכיתה ואף להגיע אתם להישגים. לשם כך יש להשתמש בדרכי הוראה ממוקדות ומדויקות המתאימות לתלמידים עם דיסלקציה.
תכנית הכשרת המורות לאנגלית במכללת אורות ישראל שואפת להכשיר מורות המיומנות בהוראה לכל סוגי התלמידים ובמגוון הרחב ביותר של שיטות הוראה. מתוך רצון לאפשר לסטודנטיות בחוג לאנגלית לתת מענה עתידי גם לאוכלוסיית הלומדים בעלי לקויות למידה, מציעה המכללה קורס הכולל לימוד מעמיק של הקשיים המאפיינים תלמידים עם לקות למידה, ובעיקר של לקות קריאה ספציפית, דיסלקציה. הקורס בנוי מחלק תאורטי בסמסטר א' ומפרקטיקום המתבצע במהלך סמסטר ב'. מרצת הקורס היא הגב' תמר שמרלר, מאבחנת דידקטית ומעריכת תפקודי למידה (מת"לית) במשרד החינוך, ודוקטורנטית במחלקה לבלשנות אנגלית באוניברסיטת בר-אילן .
במהלך סמסטר א' הסטודנטיות מתוודעות לפרופיל הייחודי של תלמיד עם דיסלקציה. הן נחשפות לעדויות מתחומי הקריאה והכתיבה של תלמידים אלו, לומדות על המנגנונים העומדים בבסיס הקריאה והכתיבה ומוצגות בפניהן דרכי פיצוי לקשיים המאפיינים לקות קריאה זאת. כשהן מצוידות בידע עדכני זה משתתפות הסטודנטיות במהלך סמסטר ב' בפרויקט ייחודי שנועד לתת הזדמנות לחוות תהליך רכישת קריאה באנגלית של לומד מתקשה. הפרויקט מתקיים בבית הספר היסודי כרמים באלקנה. אוכלוסיית היעד היא תלמידים המאובחנים כלקויי למידה מכיתות ד', ה'.
לפרויקט מספר שלבים. בשלב ראשון נערך מבדק דיאגנוסטי כדי לאפשר בניית תכנית התערבות אישית לכל משתתף בפרויקט. מבדק חדש זה שפותח על ידי רא"מה (הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך) מאפשר למורה לסנן את קבוצת התלמידים המתקשים במיומנויות אורייניות מבין תלמידי הכיתה. המבדק כולל מיומנויות יסוד של מודעות פונמית, יכולת קריאת מילים וזיכרון פונולוגי. תכנית ההתערבות נבנית על פי הפרופיל האורייני של התלמיד. בשלב הבא יוצאות הסטודנטיות, עם המידע שנאסף, לדרך המאתגרת של חונכות אוריינית לתלמידי בית הספר כרמים. הן מגיעות לבית הספר מדי שבוע ועובדות ברמה פרטנית עם התלמידים. שיטת הלימוד, שיעילותה מוכחת מחקרית, נלמדת תוך שימוש באמצעי המחשה מגוונים, כגון כרטיסי קלפים ואמצעים רב-חושיים נוספים המעודדים הפנמה ומעוררים מוטיבציה ללמידה. השלב האחרון בתכנית הוא הערכה. הסטודנטיות חוזרות למבדק הראשוני ורואות אם חל שיפור בידע. מודל זה של אבחון, לימוד והערכה של תלמידים עם קשיי קריאה יוכל להיות כלי עבודה יעיל ומעשי למורות הצעירות בהגיען ללמד במערכת החינוך.
תגובות התלמידים והסטודנטיות חיוביות ואף נלהבות. המפגש השבועי של התלמידים בחדר אנגלית עם "מורות פרטיות" שבאות במיוחד עבורם הוא מרענן ותורם. זו הזדמנות המאפשרת לתלמידים לחוות חוויית הצלחה בסביבה תומכת ונעימה. לחלק מהם המפגש עם החונכת הוא הפעם הראשונה שבה יכלו לחוות חוויית הצלחה, תחושת מסוגלות ולמידה משמעותית בתחום האנגלית. מנקודת המבט של הסטודנטיות, הפרויקט מאפשר להן לחוש את ה"שטח" האמתי. הן יכולות לחוות "איך באמת קורים הדברים"; את התסכול שהתלמיד לפעמים נושא עמו; את ההתלהבות של התלמיד שחווה הצלחה; את הגאווה על כך שהתלמיד מתמיד ולא מוותר על אף מפגש עם החונכת מתוך תחושה שמפגש זה הוא משמעותי עבורו. במילים אחרות, הפרויקט מעצים את הערכים ההופכים את תחום ההוראה למושך ומיוחד ואת הרצון והשאיפה של המורה "להיות שם בשביל התלמיד ולחולל שינוי משמעותי.

בעקבות חולמים ויוצרים בין החולות

מאת ד"ר ראובן טבול, ראש ההתמחות לספרות, קמפוס אלקנה

ביום ראשון, ג' בסיוון, יצאו בנות ההתמחות לספרות לסיור. הסיור השנה התמקד בתל אביב הישנה ובמספר יוצרים והוגים בולטים אשר הטביעו חותם על התרבות העברית בימי ראשיתה בתחילת המאה הקודמת.
פתחנו את הסיור על גשר שלוש בכניסה לנווה צדק וצללנו אל ימים רחוקים שבהם מילאו את השכונה החדשה (עוד לפני ייסודה של תל אביב) עולים מתפוצות שונות, לצד יוצרים כשמחה בן ציון, בנו הצייר נחום גוטמן, דבורה בארון, הסופר אז"ר (=ר' אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ') ועוד. התמקדנו בעיקר בארבעה יוצרים בולטים שאף הכירו זה את זה ונפגשו: הראי"ה קוק, ביאליק (שאל ביתו הסמוך לבית האדמו"ר מהוסיטין ברח' ביאליק הגענו מאוחר יותר), יוסף חיים ברנר הי"ד ושמואל יוסף עגנון שהחל ביפו את דרכו היצירתית כבחור צעיר ולא מוכר. במרכז סוזן דלאל נחשפנו לסוגיות חינוכיות מתחילת המאה העשרים, כגון: כיצד ראוי להיראות בית ספר עברי?
המפגש עם המקומות והבתים המיוחדים, לצד קריאה בטקסטים ספרותיים שונים ובפסקאות מתורת הראי"ה, המחישו לכולנו עד כמה נוכחת התרבות כחלק מרכזי מתהליך בניין הארץ וימי העלייה השנייה. סביב מפעל עונג שבת של ביאליק התפתח דיון מרתק על אודות תרבות יהודית, עם או בלי מחויבות לתורה ולהלכה. גילינו פנים נוספות לעיר בלי הפסקה, וסמוך לשפת הים קראנו את הפתיחה לספרו של משה שמיר "במו ידיו" אשר נכתב לזכר אחיו אליק שנפל בחורף תש"ח. הסיפור נפתח בחולות תל אביב.
הסיור הודרך בכישרון רב על ידי עולש גולדברג.

מאוקראינה לאורות – ברוכות הבאות

זה כבר למעלה מעשר שנים שהמכללה מקיימת קשרי שיתוף פעולה עמוקים עם סמינר בית חנה שבעיר דנייפרופטרובסק, אוקראינה. סמינר זה, המכשיר מורות יהודיות לרחבי חמ"ע (חבר מדינות העמים – ברית המועצות לשעבר), הוא למעשה היחיד שעושה זאת בכל מרחב גאוגרפי עצום זה. משרד החינוך ביקש מהמכללה לשמש "גב" אקדמי לסמינר, וזאת אנחנו עושים, כאמור, זה למעלה מעשור.
חלק מהתמיכה הפדגוגית נעשה באמצעות קיום השתלמות בארץ. תלמידות הסמינר מגיעות לקמפוס אלקנה למסגרת לימודים חווייתית הנמשכת כארבעה שבועות. דגש משמעותי ניתן ללימוד העברית, ולצד זה לימוד תורה (בדגש על חומש שאינו נלמד בסמינר עצמו), חסידות ועוד. התלמידות נחשפות למרכזייה פדגוגית משוכללת ולעבודה מעשית ברמה גבוהה. רכיב משמעותי בהשתלמות הוא ההיבט החווייתי: סיורים בארץ ישראל – הכותל המערבי, קבר רחל, מערת המכפלה, צפת, ראש הנקרה, קיאקים בירדן, ים ובריכה ועוד, ולצד זה מגוון היבטים אמנותיים. את ההשתלמות מרכזת גב' עליזה ליפסקר ומסייעות לה גב' מלכי פלדמן, מיכל קזקובה, וכן המדריכות מלכי ולאה'לה.
מובן מאליו שפתיחתו של מבצע "צוק איתן" הטילה סימן שאלה על עצם ההגעה. כשליש אכן בחרו לא להגיע, אך שני שליש הצביעו ברגליים והגיעו, ובהחלט נכון לומר "יישר כוח" להן ולהוריהן!
עם תחילת ההשתלמות הגיע לבקר מר אברהם דודבני, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית. "דובדב", כפי שהוא מכונה בפי כול,  התפעל מאוד מהתלמידות ומההשתלמות והודיע שיעשה מאמץ "לשכפל" אותו כלפי קבוצות נוספות מתפוצות אחרות! הוא שיבח את התלמידות, ולא פחות מכך את מכללת אורות ישראל – "המוסד הפדגוגי הטוב ביותר להכשרת מורים"!
נכון לעכשיו, ההשתלמות רק החלה; לאור ההצלחה הגדולה של השנה שעברה, ולאור סימני השבוע הראשון, יש מקום לתקווה ולהערכה שהשתלמות זו תעלה על זו של אשתקד בהצלחתה.
שנזכה!  
נדווח לכם במבזק הבא.