להפוך רעיונות למראות

ד"ר חיים שקד וד"ר הודיה הופמן,
מרצים בתכנית לתואר שני בניהול וארגון מערכות חינוך

הסטודנטים של שנה א' בתכנית לתואר שני בניהול וארגון מערכות חינוך, יצאו לאחרונה לסיורים בבתי ספר. מטרת הסיורים הייתה לחבר בין מה שלמדו הסטודנטים במהלך הסמסטר ובין המציאות בשטח. לשם כך נפגשו הסטודנטים עם מנהלים ועם צוותים חינוכיים, שחשפו בפניהם את העשייה הניהולית-חינוכית. הסטודנטים ביקרו בשני בתי ספר: הישיבה התיכונית "אמי"ת עמיחי" ברחובות, ובית ספר "גוונים" בסתריה.
במהלך הסיור בישיבת "אמי"ת עמיחי" התוודעו הסטודנטים מקרוב למושג "חדשנות פדגוגית" וראו כיצד הוא מתורגם הלכה למעשה. חדשנות פדגוגית היא חלק מתהליך מקיף של "למידה בונה זהות", שנבנה דרך שינוי והתחדשות בישיבה. שינוי זה כלל שינוי בתפיסת תפקיד המורה ובניית שיח אחר בין באי הישיבה. במהלך הסיור נפגשו הסטודנטים עם מורים, עם בעלי תפקידים, ועם תלמידים, ושמעו את הדברים מזווית הראייה של כל אחד מהם. במפגש עם ראש הישיבה הבינו הסטודנטים את התפקיד המשמעותי של המנהל בהובלתה של חדשנות פדגוגית. הסיור בבית ספר "גוונים" התמקד ברעיון המנהיגות המבוזרת הגורס שפרקטיקת המנהיגות הבית-ספרית מבוזרת על פני קשרי הגומלין שבין המנהיגים והמונהגים. במהלך הסיור ראו הסטודנטים כיצד תפיסת המנהיגות המבוזרת מתורגמת הלכה למעשה בבית הספר, תוך השתתפות במעגלי שיח, מפגש עם הנהגה צעירה ועוד.
הסיורים הם גרסה חדשה של קורס פרקטיקום המהווה חלק מהלימודים לתואר שני בניהול וארגון מערכות חינוך. בתי הספר אירחו אותנו ברוחב לב, בלבביות ובעיקר מתוך אמונה בשיח המשותף שבין האקדמיה לשדה. הביקורים בבתי הספר הותירו רושם רב על הסטודנטים וציידו אותם בתובנות רבות למחשבה ולעשייה פדגוגית וניהולית ראויה. הסיור פתח לסטודנטים צוהר חדש לרעיונות, לגישות וליזמות שלא הכירו, ובעיקר כיצד אפשר להם להפוך רעיונות – למראות!

"אבינו האב הרחמן": הראי"ה כאב רחום לרצי"ה

מאת נשיא המכללה,
הרב פרופ' נרי' גוטל

הרב קוק מוכר - בעיקר - כאישיות "כללית": רב ופוסק, הוגה דעות, מנהיג היסטורי. אך הרב קוק היה גם איש משפחה "פרטי": בעל לרעייתו ואב לילדיו. צד זה של הרב קוק מוכר הרבה פחות. לאחרונה נחשפה גלויה אבהית אותה שלח הראי"ה לבנו הרצי"ה, מן השנים שצבי יהודה הצעיר היה נער מתבגר, בן ישיבה, והאבא, ככל אבא, פשוט דאג לו. הגלויה הומצאה אליי בהשתדלות ר' אברהם זק"ש, והוא ניאות לחושפה לרגל כנס חינוכי חשוב שנערך לאחרונה במכללת אורות ישראל. כנס זה אירח את הנהלות המכללות האקדמיות לחינוך מן המיגזר הדתי ואיתם את ראשי מינהל החמ"ד, וזה היה לה פרסום ראשון.
המעיין בגלויה כמות שהיא, בלא שהוא מקבל עליה ביאור, עלול שלא למצוא בה את ידיו ואת רגליו. לא זו בלבד שהיא כתובה ישר והפוך ואפילו מן הצדדים,  היא כתובה בעברית וגם ביידיש, והיא מכילה ארבעה כתבי יד שונים!
מה הענין?
תאריך הגלויה הוא: יא לחדש מ"ח [= מרחשון] תרס"ו, והיא נשלחת מיפו לירושלים. משפחת קוק הגיעה ארצה בכ"ח באייר תרס"ד (1904), כלומר כשנה וחצי קודם. הנער צבי יהודה (נולד בט"ו בניסן תרנ"א, 1891) הסתופף תחילה ביפו, בצילו של האב הגדול, אך די מהר התברר לצבי יהודה וגם לאביו, הרב, ש"כך" אי אפשר ללמוד. הראי"ה היה מאוד טרוד בענייני יפו והמושבות, ואכן כל שנחשף לפעילותו, ולו רק דרך האגרות הרבות, רואה שלרב לא היה יום ולא היה לילה. ידיו בכל ויד כל בו, פשוטו כמשמעו. או-אז הוחלט שהנער עולה לירושלים ולומד תורה בעיר העתיקה, בישיבת תורת חיים שבראשות הרב זרח אפשטיין.
סלולרי לא היה, גם לא טלפון נייח, והתקשורת נעשתה אם כן בכתב, תוך ניצול "עוברים ושבים" שהלכו מהכא להתם ויכלו להעביר מכתבים וגלויות. זו הגלויה שלפנינו - איגרת שמכילה הדרכות והנחיות וגם דאגה של אב רחום לבנו, איגרת שאליה מצרפת גם הרבנית את דבריה, ואף האחיות מנצלות את קצוות הגלויה בהוספת כמה מילים.



הרב כתב:
"בני מחמדי ויקירי שליט"א
ברוך שם ד' אשר זיכני לקבל ממך מכתב כתוב בטהרת לבב ובשמחתה של תורה, מהולל שם ד' אשר נתן לך לב נכון לבחור בשקידת תוה"ק [תורתנו הקדושה] ואשר זיכנו שתסתופף בחצרות השי"ת בעיר קדשנו ותפארתנו תובב"א. אקוה כי תתאמץ להוציא אל הפועל את מחשבת לבבך הטהור לשקוד בתורה, בגמ', בשתי המסכתות כאשר נדברנו, ובתנ"ך בשים שכל, ולא יגרע לך אפילו יום אחד מהגיון בספרי מוסר ודעת השי"ת בהגיון שכל ושימת לב, כדי שתשמח בעבודת השי"ת ובעסק  תוה"ק מאהבה כי כל חפצים לא ישוו בה. כתוב נא לנו מכל הפרטים אשר אתך. ולמע"ה [ולמען השם] תראה להתפלל בכונה ולהזהר בברכת הנהנין ועניית אמן בכונה ובשמחה. לעשות כל המצות המזדמנות כמו צדקה וגמ"ח בגופו ובממונו ואהבת רֵעים, רק שלא לפזר יותר מדאי, כ"א המעט שעושים לעשות בלב טוב, ולהתחבר רק עם ילדים יראי שמים ובעלי מדות טובים ושקדנים בתורה ולהתרחק מן הבטלנים המבטלים את זמנם בשיחות בטלות ובעצלות, ולהשגיח על בריאותך בענין אכילה ושינה כראוי. והשי"ת יעזרך ויצליחך בחסדו ית"ש כנה"י ונפש אביך מצפה אשרך, איה"ק ה"ל [אברהם יצחק הכהן קוק הנזכר לעיל].  דר"ש ידי"נ הישיש היקר וחביב ר"א מוכ"ז שי' וכב"ב שי' באה"ר. ה"ל."
מדריך אם כן האב את בנו לשקוד על לימוד גמרא (שתי מסכתות - אולי אחת "עיון" והשניה "בקיאות"?) ותנ"ך, מוסר ו"דעת – בהגיון שכל" (אולי מה שהיום נקרא: מחשבת ישראל?), שמחה בעבודת השם, כוונה בתפילה, בברכות הנהנין ועניית אמן, צדקה וגמילות חסדים בגופו ובממונו אם כי במידה סבירה שאינה פזרנית. לכך מתווספת הדרכה חברתית: "להתחבר רק עם ילדים יראי שמים ובעלי מדות טובים ושקדנים בתורה, ולהתרחק מן הבטלנים המבטלים את זמנם בשיחות בטלות ובעצלות". לצד ההיבטים הרוחניים, מוקדשת תשומת לב גם להיבטים גופניים-בריאותיים: "להשגיח על בריאותך בענין אכילה ושינה כראוי" – סוף סוף מדובר בנער בגיל ההתבגרות, נער שידוע כי לא תמיד הקפיד על כך.
אגב ענין זה של דאגה לבריאותו של הנער צבי יהודה, נכון לציין כי גם באיגרת נוספת מאותה תקופה (גם היא עדיין בכתב יד, ופורסמה רק בחלקה), ביקש הרב מבנו תיאור מפורט ביותר של התנהלותו הגופנית-בריאותית:
"כתוב נא לנו בני יקירי מכל פרטי הנהגתך, ממש לפרטי פרטיות, כי הלא תוכל לשער כמה גדולה היא התעניינותנו בכל עניניך, ממש שבתך וקומך, באיזה שעה אתה אוכל פת שחרית ומה, ובאיזה שעה סעודת הצהרים וסעודת הערב, ומתי תלך לישן, ואם התרגלת לקרות ק"ש שעל המטה כראוי, ומתי תקום ובאיזה חדר הוא מקום מלונך בקביעות, ואם הוא רחוק מן החלון, שלפעמים האויר קר בירושת"ו".
לב רחום של אב ואם: לפעמים האויר קר בירושלים...
נחזור לאיגרת שלפנינו. אחר שהשלים הרב-האב את שהיה לו לומר, האם גם היא לא יכלה להתאפק מהבעת רגשותיה, ואף היא הצטרפה להדרכות ולברכות. היא עשתה זאת ביידיש, השפה שהייתה שגורה על לשונה, ואולם בשל מצוקת המקום שכבר כמעט ולא נשאר פנוי לכתיבה, הרי שהיא סובבה סחור סחור את כתיבת הרב ורשמה את דבריה מתחת לדבריו, לצד דבריו, מעל דבריו, ישר ו"הפוך". שעה שהיא סיימה, גם אחיות הרצי"ה ביקשו למסור דרישת שלום, ולו גם בקצרה: "אנחנו מחכים לתשובתך וכתבך, שמחתני מאוד, היה שלום ועשה חיל, אחותך הדורשת בשלומך הטוב", חתמה האחת - "פרידה חנה קוק", ואחותה היותר צעירה – ב. מ. ק. (בתיה מרים קוק), הוסיפה גם היא מספר מילים ביידיש לאח היקר: "טאערער ברודער". 

דומה שזו - כמעט - פעם ראשונה שהיבט זה של "רחמי אב על בנו", וכמובן גם אם ואחיות על בן ואח, באים לידי ביטוי משמעותי במשפחת קוק בכלל ואצל הראי"ה בפרט. לבו הכללי של הראי"ה ידע לפעום גם בקצב פרטי, אישי. חשובים הדברים להיחקק על לבנו-כולנו, לב אבות ואמהות ואחיות, ובכלל. 

הי דרומה לאילת

מאת ד"ר איל דודסון
ראש ההתמחות ללימודי ארץ ישראל

תלמידות ההתמחות ללימודי ארץ ישראל יצאו לשלושה ימי סיור ולימוד בעיר השמש הנצחית - אילת. התלמידות נפגשו עם אנשים ש"עושים ציונות" בערבה. הן טיילו במסלולים ארוכים ומאתגרים בהרי אילת ולמדו על התופעות הגאולוגיות המיוחדות. גולת הכותרת הייתה סיור שנורקלים בים האדום. התלמידות הכירו את עולם החי המופלא בין שוניות האלמוגים, ושמעו הרצאה על המגוון האקולוגי המייחד את חוף מפרץ אילת.
בראשית חודש שבט, כשבכל הארץ ירדו גשמי ברכה, יצאו תלמידות ההתמחות ללימודי ארץ ישראל לשלושה ימי סיור ולימוד באילת. התלמידות נפגשו עם אנשים ש"עושים ציונות" בערבה – עם גלעד אלון, שמגדל פלפלים וגפנים בחממות, בתנאים טבעיים קשים ביותר, ועם נתנאל אלינסון, שחי בשומרון עד לאחרונה. הוא עבר עם משפחתו להתגורר בספיר, ועומד בראש המכינה הקדם צבאית בערבה. התלמידות טיילו במסלולים ארוכים ומאתגרים בהרי אילת, תצפתו מראשי הרים גבוהים וירדו בקניונים עמוקים. הן למדו על התופעות הגאולוגיות המיוחדות, והכירו מקרוב את עולם הצומח המיוחד המתמודד עם קשיי המדבר.
גולת הכותרת הייתה סיור ייחודי ומקורי בים האדום. מצוידות בשנורקלים, יצאו התלמידות לשחייה מודרכת בין שוניות האלמוגים. הן למדו מקרוב על האלמוגים ועל הדגים שחיים ביניהם, וקיבלו הסברים מפי מדריכה מקומית על עולם החי המופלא מתחת למים. למסע המיוחד הזה קדמה הרצאה מלווה בשקופיות ובסרטים על המגוון האקולוגי המייחד את חוף מפרץ אילת.
מזג האוויר כמעט לא אכזב. אמנם ביום אחד היה אובד כבד אבל בשאר הימים השמים היו בהירים ומזג אוויר נוח. על החורף הסוער ברחבי הארץ שמעו התלמידות רק בחדשות.
בנוהג שבעולם, לימודים אקדמיים מתנהלים בין ארבע קירות, כאשר התלמידות יושבות קשובות להרצאה מלומדת. הלימוד האקדמי שיוצא מהכיתה, ולא מסתפק בהצגת ממצאים, מחקרים ואמצעים ויזואליים, הוא לימוד בעל ערך מוסף. הוא מפגיש את התלמידות באופן בלתי אמצעי עם תכני הלימוד, וממחיש באופן העמוק ביותר את הערכים הנדרשים, מבלי לפגום בכהוא זה ברמת הלימוד המצופה. על הערך הלימודי נוסף הערך החוויתי-חברתי, שנוטע את הלימוד היטב בתודעה ובזיכרון האישי, ומבטיח את הפנמתו.

סדנאות ערב בנושאי זוגיות, בקמפוס אלקנה

בשעות הערב, כשמסתיימים הלימודים הרשמיים במכללה, מתחילים "חיי הלילה" של המכללה. בימי א' מתקיימת סדנת זוגיות המועברת על ידי ד"ר ציפי ריין (פסיכולוגית ויועצת במכללה) ועל ידי הרבנית ד"ר לאה ויזל (דיקנית הסטודנטיות). הסדנאות מתקיימות בשתי קבוצות, אחת לסטודנטיות נשואות ואחת לסטודנטיות רווקות. בסדנה לסטודנטיות הרווקות ניתנים כלים לבחירת בן זוג, לבניית זוגיות טובה, לניהול קונפליקטים ועוד; הסטודנטיות הנשואות פוגשות בסדנה תכנים של ניהול קונפליקטים, חיי אישות בריאים, ניהול כלכלי  ועוד. בסדנאות משתתפות למעלה מחמישים סטודנטיות מדי שבוע.
במפגש שיא של הסדנאות הגיעו למכללה שתי מרצות אורחות: אפרת קלפר, אשתו של מח"ט שומרון, עובדת סוציאלית ואם לארבעה ילדים, שניהלה שיח עם הסטודנטיות בשאלה "מה זו אישה חזקה". אפרת סיפרה על רגעי חוזק וגם על משברים וקשיים בחייה כאישה הנשואה לאיש צבא קבע. השיח הפתוח נגע בהגדרה של כל אחת על עוצמה נשית וכן ביכולת להיעזר בשעות הצורך בעזרה מקצועית.
במקביל, המרצה השנייה, שמרית יפת, שאף היא נשואה לאיש קבע, העבירה סדנה באמצעות קלפים טיפוליים ובעזרתם שיתפה כל סטודנטית את הנוכחות בקשיים בחייה בהקשר הזוגי (הן כרווקה הן כנשואה). שמרית אף תרמה מעולמה העשיר כמדריכת כלות.
הסדנאות העוצמתיות הללו נוגעות בצורך עמוק לשיח כן ופתוח של הדרכה והכוונה בנושאי זוגיות והעצמה נשית, והביקוש לסדנאות-המשך מלמד על כך.

ערב השקה לספרי מרצים במכללת אורות ישראל

מאת ד"ר יוסי פרץ
ראש ההתמחות ללשון העברית

שימור מסורות ותיעוד העבר בשני ספרים חדשים ממזרח וממערב  – קהילות יהודים במרוקו מזה וקהילות יהודי אירופה בשואה מזה

1. מאיר נזרי, קהילות תאפילאלת, א – מעגל האדם (726 עמודים); ב – מעגל השנה (504 עמודים), הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשע"ו.
2. יחזקאל ליכטנשטיין, והסנה איננו אֻכָּל, הוצאת יד ושם, ירושלים תשע"ה (363 עמודים).

לפני כשלושה שבועות התקיים במכללת אורות ישראל, קמפוס רחובות, ערב חגיגי לכבוד השקת ספרים של שני מרצים במכללה: ד"ר נזרי והרב ד"ר ליכטנשטיין. בין האורחים בלטו אישים ממוסדות אקדמיים שונים, עמיתים, חברים ובני משפחה. שניים מהמשתתפים דיברו על תרומתם הייחודית של המחקרים: פרופ' משה בר-אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית וחתן פרס ישראל – על שני ספריו של ד"ר נזרי; וד"ר אסף ידידיה מ"יד ושם" – על ספרו של הרב ד"ר ליכטנשטיין.

נשיא המכללה, הרב פרופ' נריה גוטל, פתח בדברי ברכה לשני המחברים ועמד על המכנה המשותף בין מחקריהם – שימור מסורות והנהגות – זה של העדה הספרדית וזה של העדה האשכנזית. הוא אף קישר את הדברים לפרשת השבוע ולדברי חז"ל בעניין השמירה על המנהגים של בני ישראל, שבזכותם הם נגאלו ממצרים, "שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם...". הוא סיכם את ברכתו בדברים: "מרצי מכללת אורות ישראל שבים ומוכיחים כי לא זו בלבד שהם מרצים מצוינים, הם גם חוקרים מעולים".
יו"ר המועצה האקדמית, פרופ' ישראל ריץ', דיבר בשבחם של המחברים המשלבים הוראה ומחקר, ובחיבוריהם הם משמרים ומתעדים את העבר. 
אורח הכבוד הראשון, פרופ' משה בר אשר, הפתיע את הנוכחים כשביקש לפתוח בשבחה של אכסניה. הוא סיפר כי בצעירותו למד במחזור הראשון ב"ישיבת הדרום", סיים בה את לימודי התיכון ואת לימודי בית המדרש למורים, ומשם החל את פעילותו החינוכית והאקדמית. אף שחלפו מאז כשישים שנה הוא זכר במדויק שמות של מחנכיו שעיצבו את דרכו וכן אירועים מכוננים באותה התקופה ותאריכם המדויק.
בהתייחסו של פרופ' בר אשר לספריו של ד"ר נזרי הוא שיבח אותו על מחקרו היסודי והמקיף. הוא ציין כי ד"ר נזרי נעזר לצורך מחקרו בחומרים רבים, כמו כתבי-יד, תעודות וראיונות עם כחמישים אנשי תאפילאלת. בין המרואיינים הייתה גם אמו של פרופ' בר אשר שמסרה מידע רב, ולימים גילתה את אוזן בנה שד"ר נזרי היה "חופר" בשאלותיו.
פרופ' בר אשר עצמו נולד במרוקו, בעיירה שבמחוז תאפילאלת [=עמק התמרים], והכיר מקרוב את המנהגים הייחודיים לאזור. הוא עמד על מנהגים המאפיינים את האזור וביניהם אלה הקשורים בעריכת חופה וקידושין, אכילת ארבה ועוד וכן על הייחודיות של תושבי המקום בענייניים לשוניים שונים. בהקשר לכך אף סיפר כי רשם מפי אִמו כ-2500 מטבעות לשון מחורזים בערבית.
אורח הכבוד השני, ד"ר ידידיה, סקר את ספרו של הרב ליכטנשטיין ועמד על ייחודו. הוא ציין כי ספרות ענפה נכתבה בנושא השואה וכאן לראשונה נכתב ספר בהוצאת "יד ושם" העוסק כולו בשאלות הלכתיות שעלו בתקופת השואה.
בין העניינים הנידונים בו: האם מותר לבחור ישיבה להתנדב להיהרג תחת חברו? האם מותר ליהודי חסיד למסור את נפשו במקום רבו? האם מותר היה ליהודים לאבד את עצמם לדעת, וכיצד להתייחס אליהם? האם המרד בוורשה העמיד בסכנה את יהודי הגטו או שהוא היה מעשה של קידוש השם? האם המרד הוא מלחמת מצווה? האם מותר היה לראשי היודנרטים להכין רשימות גירוש ולמסור זקנים, חולים וילדים כדי להציל את השאר? שאלות אלו ואחרות נידונות מפרספקטיבה הלכתית ופותחות צוהר לאופן ההתמודדות החל מהתנ"ך ומפרשיו, דרך המשנה והתלמוד, מדרש ואגדה, ספרות השו"תים, וכלה בספרי הלכה והגות בימינו.
בתום הטקס הודו שני המחברים במילים חמות לראשי המכללה על היזמה ועל ארגון הערב, וכן לשני הדוברים, פרופ' בר אשר וד"ר ידידיה, אשר ריתקו את קהל השומעים בהרצאותיהם.
הנחה את הטקס הרב ד"ר יחיאל לאש.

סיור בבית חולים אלי"ן בירושלים

מאת טליה קנדלר
סטודנטית שנה א' שלב"ר, חינוך מיוחד

בשבוע עבודה מעשית יצאנו, סטודנטיות שנה א' מהמסלול לחינוך מיוחד, לסיור בבית חולים אלי"ן בירושלים. מיד כאשר ראיתי את השלט "בית חולים לילדים" התחלתי להרגיש רע. לא ידעתי מה אני הולכת לראות, אבל ידעתי שלא יהיה פשוט. נכנסנו לאולם גדול, שם קיבלה את פנינו מנהלת בית הספר של בית החולים. התמקדנו בלמידה של הילדים הפגועים בתוך המוסד. הרי בעז"ה זה הולך להיות תפקידנו בעתיד – להתאים את תכנית הלימודים לילדים עם צרכים מיוחדים וללמד אותם בהתאם. המנהלת הציגה לנו שתי מורות שילוו אותנו במהלך הסיור. המורות עמדו מאחור בצניעות ובענווה, עם חיוך עדין, ואני מסוקרנת – מה הן עוברות כל יום במקום הזה? אני יודעת שלמרות שהן עומדות מאחור הן מנהלות את המקום, מחיות אותו, נותנות את כל הלב והנשמה, ותקווה. המנהלת הסבירה שהיא מקבלת מורות מתחום החינוך המיוחד בלבד כי הן בעלות מחשבה גמישה, פתוחה, יצירתית. הן צריכות לדעת לקבל הכול, להכיל, לצאת מהקופסה.
והתחלנו...
אחת המורות ליוותה אותנו לעבר מרכז ספורט ששם התקיים חוג ג'ודו. היא הסבירה שזהו מרכז ספורט המיועד גם לילדים רגילים מבחוץ [המילה "שילוב" חזרה פעמים רבות במהלך היום].
אחת מהמטרות של מרכז הספורט הזה הוא לקיים חוגים שמשולבים בהם ילדים רגילים מבחוץ וילדים הנמצאים בשיקום בבית החולים.
המשכנו למחלקת השיקום שנמצאים בה ילדים מגיל 3 חודשים עד 21 שנה. הם מגיעים לתקופה קצרה (יחסית) כדי להשתקם ולהשתלב בסביבה רגילה. נמצאים שם ילדים שנולדו עם פגיעות שונות וכאלו שחוו תאונות דרכים או תאונות בכלל. צוות רחב מנהל את המחלקה הזו ביד רמה, עם סדר יום ברור, כאשר כל אחד יודע בדיוק מה תפקידו. במסדרונות נשמעות השפות עברית, ערבית ורוסית. בתוך המחלקה  השיקומית יש מחלקה של ילדים מונשמים התלויים במכונות הנשמה.
בקומה שלמטה אנחנו נחשפות לבית חם. בית לתשעה ילדים פגועים שבבית לא היו מסוגלים לטפל בהם או לקבל אותם. זה הבית שלהם. אחת מהם יוצאת לעבודה מחוץ לבית החולים דרך עמותת שק"ל. כאשר ראיתי שלט גדול שכתוב בו "מי אמר שמשפחה לא בוחרים?" עם תמונות של הילדים, התחלתי לדמוע. מישהו כן בחר בהם, למרות הכול; הם בחרו במישהו, באחיות, בבנות השירות ובמתנדבים. עצם הבחירה הזאת נותנת להם כוחות.
נפגשנו עם מרפאה בעיסוק שהסבירה לנו על הטיפולים ועל המכשירים המיוחדים שבית החולים מציע למשפחות, על מחשבים ואייפדים מותאמים, על העבודה התמידית עם הילדים כדי לקדם אותם ולעזור להם להשתלב באוכלוסייה הרגילה למרות המוגבלויות השונות.
מה שהציף אותנו בעיקר היה תחושת הרחמים וההתפעלות, ה"וואוו" הזה מאנשי הצוות המדהימים שהוביל לשאלות כמו "איך יש לכם כוח כל יום?".
בקומה אחרת היו חמש כיתות לימוד. שם היה בשבילי השיא. בכל כיתה יש כמה ילדים. כיתה של ילדים עם פגיעות, אבל לא משותקים, וכיתה עם ילדים מונשמים, בכיסאות גלגלים. בכל כיתה יש צוות גדול של מורות, מטפלות וסייעות. עמדתי בכניסה לכיתה והסתכלתי מבחוץ. עניין אותי לראות אם הילדה שמולי בכיסא הגלגלים והצינורות שמה לב שאני מסתכלת עליה כמו ילדה קטנה. כשחברה שלי הגיעה ונופפה לה לשלום, הילדה חייכה חיוך רחב, מאוזן לאוזן. אז הבנתי עד כמה רובנו לא מתייחסים לילדים אלו בטבעיות; יש נטייה לחשוב שהם אינם מבינים, אבל בעצם ייתכן שכל הגוף פגוע, אבל המוח בפנים עובד כרגיל. כמה תסכול חווה ילדה כזו.
בצד השני של הכיתה ראיתי מורה מקסימה שלימדה ילדה אחרת טקסט בעברית. בכיתה זאת הילדים מתַקשרים בעזרת לוחות שעליהם הם לוחצים כדי "לשוחח". אותה ילדה לחצה שוב ושוב על "סקשן", "מים", "הפסקה", והמורה, כמו כל מורה אחרת, אמרה לה: "הרגע הייתה לך הפסקה, עכשיו אנחנו לומדות"... והילדה המשיכה ללחוץ... והמורה התעקשה... זו סיטואציה שראיתי בכיתות הכי רגילות, סיטואציות שקורות כל הזמן. והמורה, המורה העקשנית, המסורה והמדהימה הזאת ידעה, מצד אחד, לדבר בשפה המיוחדת לילדים, ומצד שני, התייחסה אליהם בדיוק כמו אל כל תלמיד אחר; אין הקלות ואין צורך לרדת ברמה. הם חכמים, מבינים, גאונים, וודאי שהם גם מתוסכלים. המשפט של המורה על ההפסקה צרם לי. איזו מין הפסקה יש להם? רציתי להוציא אותם לשנייה להפסקה מעצמם, מהעבודה הקשה שלהם, מהתסכול הזה, מהמילים שהם רוצים לומר ולעולם ולא יוכלו... הבטן שלי "התהפכה", הרגשתי איך היא מתכווצת, והלב שלי מתמלא ומוצף ברגשות אשמה וכעס על כמה שאני נוטה לשפוט מהר, להתרחק; על כמה שאני חושבת שאני יודעת, ואני בעצם לא יודעת כלום. וכאן, הייתה לי תחושת הערצה וגאווה שקיימים אנשים טובים כאלו בעולם, שנוצרו מחומר אחר.
כשמתהלכים במסדרונות אפשר לחוש את הלחות מכל הדמעות שנשפכות פה, אבל גם הקירות צועקים "אין ייאוש". עצב ותקווה, כעס, חמלה וכוח, ייאוש ושמחה – הכול מתערבב פה ומורגש בכל מקום שאליו מגיעים בבית החולים. אני סטודנטית לחינוך מיוחד, וכשיצאתי משם החלטתי שהצעד הראשון לקבלת התואר הזה הוא קודם כול להוריד את כל מה שחשבתי עד עתה, להיות פתוחה ולהפסיק לשפוט. להאמין שהכול אפשרי! הרי אם אני לא אאמין באותם הילדים – מי כן יאמין?
בבוקר למחרת קמתי ו"מודה אני" שלי היה אחרת: מודה אני שקמתי, שקמתי נושמת בכוחות עצמי, הולכת בכוחות עצמי, לומדת, כותבת, מקשיבה, מדברת; שאני מתלוננת על הקור ועל העייפות ולא על שום דבר אחר.
מודה אני...

"קבעי עתים לתורה"

מאת הרב מתניה ידיד

מרכז תחום חינוך אמוני ומלמד במכון הגבוה לחינוך ואמונה, קמפוס אלקנה

קצב החיים של האדם המודרני, החי ביום וגם בלילה, מפתח קריירה וחיי משפחה לצד חיי פנאי ותחביבים, אינו מאפשר לו תמיד לקחת פסק זמן ולו של שעה או שעתיים בשבוע כדי לעסוק בחיי הרוח שלו, בפיתוח העולם הפנימי ובהכוונת חייו למקום שאליו הוא רוצה להגיע. כשחכמינו ציוו "קבע עתים לתורה" הם רצו שהאדם ייקח את פסק הזמן, יעצור את חייו לזמן מה ויעמיק בתורה ובעולמו הרוחני, וממילא יקבלו גם שאר המרחבים של חייו משמעות אחרת.
לשם כך קמה קבוצה של בנות, בוגרות המכון לחינוך ואמונה, שעל אף שסיימו את לימודיהן במכללה ורובן ככולן כבר משמשות כמורות במוסדות שונים, החליטו לקחת פסק זמן של שעה וחצי ללימוד משותף על עבודת הנפש תוך חיבור אל חיי הכלל על ידי לימוד של אורות הקודש, חלק ג, העוסק במוסר הקודש. הפנייה למכללה נעשתה מתוך הכרה שהמכללה אינה אך ורק מוסד אקדמי לחינוך, אלא היא מעצבת את דמות המחנך, את אישיותו ואת עולמו הרוחני גם לאחר שנות הלימוד הפורמליות של המכללה.
הלימוד מתקיים מדי יום שלישי בשעה 18:30 בחדר הישיבות הסמוך למשרדי ההנהלה.
כל בוגרות המכללה המעוניינות בקביעת עתים לעבודת הנפש, מוזמנות להצטרף ללימוד, ואכן חבורת הלימוד גדלה והולכת מפעם לפעם.
הלימוד עשיר בדוגמאות מעולמן של המחנכות ודילמות אמוניות העולות במהלך עבודת החינוך. טווח הגילאים של המשתתפות בשיעור הוא רחב, החל ממורות ותיקות ועד למורות בשנתן הראשונה, דבר שמעמיק את השיח בשיעור ומהווה מפגש בין עולמות חינוך שונים.
אנו רואים ביוזמה כזאת שהועלתה מצד בוגרות המכללה את האווירה שמכללת אורות ישראל מעניקה לבנות, חיי רוח לצד חיי מעשה תוך התמדה בלתי פוסקת בפיתוח העולם הפנימי והרוחני.