יום ראשון, 22 באוגוסט 2010

ראש השנה – לזכור ולהיזכר

הרב יהושע וידר
מרצה במסלול למחול ולתנועה
ומרצה ב"ראש יהודי"

לקראת ראש השנה, יום הזיכרון הבא עלינו לטובה, ראוי להתבונן במשמעות הגלומה בַּזכירה. חושיו של האדם חושפים אותו מדי רגע לגירויים חדשים התובעים את תשומת לבו, ומשום כך יש בזכירה גם ממד של הצהרה על מִדרג ערכיו של האדם. כשאדם מַפנה את הקֶשב אל התוכן שבו הוא נזכר מצהיר הוא בכך שתוכן או אירוע זה, על אף שאיננו מתרחש במציאות ההוֹוִית, המיידית, חשוב הוא בעיניו יותר מההתרחשות העכשווית, ולכן הוא 'מוותר' כרגע על ההתייחסות להווה או מצמצם אותה כדי לפַנות מקום להתייחסות לערך חשוב ממנו.

חז"ל הורו לנו שהקב"ה אומר "אִמרו לפָני [...] זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה" (ראש השנה טז ע"א), ובתפילה אנו מבקשים "זכרנו לחיים". על מה מסתמכת אמונתנו זו שזכירתנו תהיה לחיים ולטובה? הלא כשנזכרים אנו באדם, למשל, נזכרים במכלול הרושם המוטבע בנו על אודותיו, ונזכרים בחסרונותיו כמו ביתרונותיו. האם 'משתלם' לנו לבקש להיזכר ביום הדין לפני הדיין שאיננו נושא פנים?

התשובה לשאלות אלו קשורה להבנת הזיכרון שהוצגה לעיל. כשם שזכירתנו היא התמקדות בַּעיקר, גם אם אין הוא הדבר הבולט ביותר לעין כעת, כך גם הזכירה האלקית. משמעותה של האמירה "הקב"ה זוכר אותנו" איננה שפרט שנעלם מתודעתו במשך הזמן חזר ועלה בה, שהרי "אין שכחה לפני כסא כבודו" של ריבון כל המעשים ואדון כל הנשמות. משמעות ה'היזכרות' האלקית בנו היא שהמבט האלקי עלינו פונה אל העיקר, אל השורש הפנימי שערכו נמדד הרבה מעֵבר לשאלה עד כמה הוא מתגלה בפועל במציאות החיצונית בשלב זה. "[...] הזכרון הוא מצד העבר הגדול, של כח הסגולה האורית כמו שהיא בעֵינה, לפני ירידתה והתמעטותה במשך הדורות בירידתם, שאותה הבהירות, שעִמָּדָהּ הסגולה הקדוֹשה המיוחדת, שממנה באה הנקודה הנשמתית הקדושה לכל פרט מפרטינו, תהיה נזכרת ומופעת מכח שורש מציאותה משכבר הימים [...]" (הראי"ה קוק, עולת ראיה א, פב–פג).

בדברים אלו של הראי"ה מזכיר הוא לא רק את סגולתה הפנימית של האומה, שהיא הנזכרת לפני ד' לטובה בראש השנה עם כל חסד נעוריה ואהבת כלולותיה, אלא גם את היותה של סגולה זו מקור הנביעה ל"נקודה הנשמתית הקדושה לכל פרט מפרטינו". ביום הזיכרון נקראים כולנו להיזכר בעיקר שבחיינו ולבכר אותו על פני הטפל והחולף. נזכרים אנו שעומק שאיפת חיינו היא לזכות להיות שותפים להמלכת ד' בעולמו. זוכרים אנו גם ששאיפותינו בחיים לפרטיהן, הנוגעות למצב האישי, לבריאות, להצלחה, לפרנסה וכו' – אינן עומדות כשלעצמן, מעצם היותנו חפֵצים בהן, אלא מהוות כלים שגם בהם תתגלה, באמצעות פריחתם של חיינו האישיים, מלכות ד' בעולמו בעוצמה רבה יותר.

במידה שאכן זוכים אנו לקבוע בנפשנו את הדבקות בד' ואת הרצון לקידוש שמו בעולם כעיקרם של חיינו וכיסוד מכונן לכל שאיפותינו או במילים אחרות: במידה שבה זוכים אנו להיזכר מי אנחנו באמת – כך יכולים אנו להיות סמוכים ובטוחים שאכן זיכרוננו עולה לפניו לטובה בעת פתיחת שערי המציאות למדרגת החיים המתחדשת של השנה הבאה לטובה, ושהקב"ה ימלא את כל משאלות לבנו, הלאומיוֹת והאישיוֹת, לטובה ולברכה ולגאולה שלמה, כללית ואישית.