יום חמישי, 26 בנובמבר 2009

סיור כלל מכללתי לחולות ניצנים

מאת: ד"ר יוסי שפנייר
ראש התמחות לימודי ארץ ישראל
סיור כלל מכללתי במכללת אורות הוא תופעה ייחודית בעולם הכשרת המורים בארץ. מאז הקמת המכללה, לפני למעלה מעשרים וחמש שנה, היה מקובל שהסיור בארץ ישראל הוא חלק אינטגרלי של הכשרת המורות בדרך להוראה.
המושג "ארץ ישראל על פי תורת ישראל" הוא חלק מעקרונות המכללה ונעשה בפועל בשדה בהדרכת סטודנטיות מההתמחות ללימודי ארץ ישראל, כחלק מההכשרה להוראה בהתמחות זו.
אנו מאמינים שסטודנטית שמתנסה בהכנת סיור ובהדרכתו בשטח תתייחס לנושא הסיורים כמורה בבית הספר בצורה שונה ממי שלא חוותה זאת. משום כך אנו משקיעים רבות בהכנת סטודנטיות שנה א (בעזרת חברותיהן משנים ב, ג) להדרכת סטודנטיות המכללה כולה. ההיבט הלימודי והחברתי של הסיור בו משתתפים הסטודנטיות במכללה ומרצים, בהדרכת הסטודנטיות עצמן הוא ייחודי למכללה שלנו ואנו גאים בכך.

סיור לחולות ניצנים
ביום שני, ו' בכסלו (23/11/2009) יצאו כ-350 סטודנטיות בשבעה אוטובוסים לחולות ניצנים, בין אשקלון לאשדוד. המקום נמצא בצמוד ליישוב ניצן בו מתגוררים חלק ממפוני גוש קטיף.
ההסבר במקום כלל כמה נושאים. הראשון שבהם הוא הסיפור ההיסטורי שעבר המקום במהלך מלחמת העצמאות. ניצנים הייתה אחת הנקודות המשמעותיות שבסופו של דבר נעזבה אך עצרה את המצרים מלהתקדם צפונה לכיבוש אזור החוף ותל אביב.
ביקרנו ביישוב ניצן שם שמענו את הסיפור העצוב והנוגע ללב של פינוי גוש קטיף, מפי תושבי המקום שבנו מרכז מידע על הנושא. זאת כחלק מהיכרות עם ישראל על גווניו השונים שהוא חלק מהנושא השנתי במכללה.
לאחר ביקור בניצן ערכנו סיור בחולות ניצנים, שהחל בבית הקברות המעניין שיש לו היסטוריה חשובה בפני עצמה. משם צעדנו מערבה לעבר ים החולות.
חולות ניצנים הוא מהאזורים האחרונים בארץ שניתן לראות בהם חולות בלתי מופרעים על עולם הצומח והחי שבהם. צעידה של שני קילומטרים בים החולות לכיוון מערב הביאה אותנו לחוף הים. משם לאורך החוף חזרנו לאוטובוסים שהחזירו אותנו למכללה.
סיור לאזור לא רחוק במרכז הארץ, המשלב בתוכו נושאים היסטוריים מראשית ימי המדינה, עם סיפורם של המגורשים מגוש קטיף, בשילוב "חילוץ עצמות" קל בהליכה בים החולות, הם תמצית הסיור הכלל מכללתי הראשון לשנת תש"ע.
במשך השנה מתוכננים עוד שני ימי סיור, אחד לגליל התחתון והשני לאזור גוש עציון.

נקודה למחשבה מהמרפ"ד - משמעות הזמן וקדושתו

מאת: טלי פרידמן
מנהלת המרפ"ד

משמעות הזמן וקדושתו
מושג הזמן בהלכה מתייחס ליום, לשבוע, לחודש, לשנה, לשמיטה, ליובל. בכולם ככולם האדם נדרש לשאת בעול קדושתם המה גם שחלקם אינם קדושים כשלעצמם, אלא האדם הוא הוא המקדש אותם (1). הגדרת מושג הזמן ותפיסתו שונים ממתודולוגיה למתודולוגיה. לא דומה מושג הזמן המדעי, מתמטי, פיזיקאלי למושג ההיסטורי, פילוסופי, פסיכולוגי. בידיו של כל אחד נתונה הבחירה באשר לתפיסת הזמן. מי הבוחר להתמקד בהווה, מי השקוע בעברו, ומי המצייר לעצמו את קלסתר העתיד. אלה גם אלה יכולים לקדש את זמנם בהתאם ליכולתם לחיות בהווה, ובו זמנית לאפשר נוכחות של העבר וממשות של העתיד. על כך ניתן ללמוד ממצוות סיפור יציאת מצרים המחייבת את האדם "לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (2) ובו זמנית לתפוס שגאולת מצרים קשורה לגאולה העתידית. רעיון זה נלמד גם מברכת שופרות בתפילת מוסף בראש השנה הפותחת בפסוקים על מתן תורה ומסיימת בשופרו של משיח (3). לא נגזים אם נאמר שסודו של איש ההלכה טמון ביכולתו לחוש במוחש את זכר יציאת מצרים ומעמד הר סיני, את זכירת עמלק וזכירת קידוש היום. האבות עבורו הן דמויות חיות, ממש כמו דמותם של אביי ורבא. אך דומה שבעבר ובהווה אין די כדי לגעת בעתיד, כדי לגעת בנצח, לשם כך צריך לפתח תודעה של זמן. בבסיס התודעה הזו לא די להתמקד בעתיד הפרטי של כל אחד לגופו, אלא יש מחויבות לראייה כוללת של עתיד עם ישראל בכללו. ראייה כזו מאפשרת לאדם להבין כי קדושת הזמן תלויה בו בבחינת חובה שהיא גם זכות.
תחושת הזמן המפעמת בלבו של האדם המובילה אותו לקדש את זמנו היא כשלעצמה מעשה אמוני ועבודת אלוקים צרופה. אדם הער לקשר הסיבתי בין ההווה לעבר ולעתיד מרומם את המציאות לדרגות רוחניות נעלות. עם זאת עלינו לסייג את דברינו, אמנם הזמן הוא כלי לפעולתנו וקדושתו נתונה לבחירתנו אבל לא רק. מבהיר ה"שפת אמת" בהקבלתו בין שעת רצון "רעווא דרעווין" – רצון הרצונות בשבת, ובין "ימי הרצון" של חודש אלול (4). לכאורה זמן לא תפיסה בה כלל בהנהגתו של ה', אלא המדובר הוא בכך שיש זמנים, כגון שבת קודש וחודש אלול שהם בבחינת עת רצון לקבלת שפע אלוקי. אדם המודע לייעוד של כל זמן ולסגולתו ייטיב לנתבו בהתאם "לכל זמן ועת לכל חפץ" (5) (6). משמע אם כן ייטיב לשמור הן על קדושת השבת הן על קדושת המועדים.
ידוע שקדושת המועדים קבועה במהלך הזמן (7)ולראייה נאמר "אלה מועדי ה' מקראי קודש, אשר תקרא אתם במועדם" (8). אם קדושת המועדים ידועה הרי שהאדם הוא זה שצריך להתאים עצמו ואין לו זכות בחירה בנדון, למרות זאת באו חכמים והעניקו לאדם את הזכות לקבוע בעדותו על ראיית מולד הלבנה את קידוש החודש ובכך את לוח הזמנים של האומה. על משמעות זכות זו עומד גם משה מאיר במאמרו (9) בהתייחסותו לתפיסת הזמן על ידי רבן גמליאל, שמאפשר לעדים לא רק לשקף את המציאות אלא ליצור אותה: "מעשה שבאו שניים ואמרו 'ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב' אמר רבי יוחנן בן נורי 'עדי שקר הם'. כשבאו ליבנה קבלן רבן גמליאל" (10). נניח לרגע שלאדם יש חלק בקביעת קדושת המועדים עצמם, אך ודאי שקדושת השבת לא תלויה באדם אלא נקבעה עוד בימי בראשית ככתוב: "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" (11).
בהתייחס לכך מה מפתיעים הם דבריהם של רב הונא ושל חייא בר רב במסכת שבת (12), לפיהם אדם שאובייקטיבית נמצא בספק לגבי זמנו של כל יום ספירתו היא הקובעת.
ושוב מה שעל פניו נראה כוודאי ומוחלט מתגלה כרב פנים, ושוב עולה ומתברר כי האדם הוא הנושא על כתפיו את מלוא האחריות לתוקף קדושת השבת והמועדים, לתוקף קדושת הזמן.
ידועים ומפורסמים דבריו של הרש"ר הירש על קדושת השבת ומעלתה: "לולא יום השבת הזה, אשר ציווה ה' לנוח בו – מתי היית נח מעמלך, מתי היית מתבונן בנפשך, מתי היית שב אל בני ביתך, אל רוחך ונפשך, אל אלוקיך ואל תורתו, אל שמיך, אשר על הארץ? לכשתפנה? אבל מתי היית פנוי, מתי היית רשאי להתפנות?" (13). וכן דבריו של הראי"ה על קדושת הזמנים והטוב הגנוז בהם: "קדושת הזמנים מגלה את הטוב העליון, ממקור הודאת השבת נשאב הכל, מטוב להודות לד', מתוך שהם מתגלים בכל מועד ורגל, בתור חלקים מהטוב העליון, השמחה מוצאה בהם את מקומה. מה שבכללות, חל העונג יותר [...] ישראל יודע כי טוב ד', יודע מחמדה הגנוזה שבאוצר העליון, שבבית גנזיו של הקב"ה. והרגלים מגלים את ידיעה זו. מרוממים את כח הפועל של האדם, משווים אותו לקונו בשיפור ההויה" (14).
למרות זאת בחירת האדם לקדש את זמנו אינה מובנת מאליה כלל ועיקר. מכאן החשיבות הרבה שיש בבירור הנדון כל אחד לעצמו וכבר היטיבו חכמים לראות בזמן כלי לזהות אישית ולא רק שעון לצורך קיום מצוות. הוא אשר הקדמנו ואמרנו, האדם יוצר את זמנו בדמותו הוא, לפיכך תפיסת הזמן ומשמעותו שונה מאדם לאדם (15). ואין לנו כלי חינוכי טוב מכך המלמד בו זמנית על האיזון העדין הנדרש בין הייחודיות למחויבות, איזון הנדרש מאיש הלכה (16).

מקורות
1. ואין בעול זה כדי לסתור את המוסכם כי מיסוד קדושת שבת ש"קביעא וקיימא" הולך
ומתפשט ו"ישראל דקדשינהו לזמנים".
2. הגדה של פסח (גולדשמייט).
3. ברכת השופרות, מוסף ראש השנה "ככתוב בתורתך [...] תקע בשופר גדול לחרותנו", בתוך: סידור רינת ישראל (עורך) שלמה טל.
4. זוהר, ח"ב, פח, ב.
5. קהלת ג, א (קורן).
6. וינרוט אברהם, מהותה של תפילה ומהותו של זמן, בתוך: סיני קלט, צג–קב, תשס"ז.
7. הכהן צדוק בן יעקב מלובלין, רסיסי לילה, פרק נב , הר ברכה תשס"ג.
8. ויקרא כג, ד (קורן).
9. משה מאיר, מקדש האדם והזמנים, על תורת הזמן היהודית, בתוך: דעות, 28, תשרי תשס"ז, עמ' 23.
10. משנה, ראש השנה ב, ט (קהתי).
11. בראשית ב, ב (קורן).
12. שבת סט ע"ב.
יש לתת את הדעת שמי שאבד לו יום השבת אותו היום השביעי שהוא מקדש איננו "יום
השבת" המוחלט והמקודש בבחינת שבת - קביעא וקיימא, אלא מדוגמא חריגה זו ניתן
ללמוד שהאדם נושא בכל תוקף האחראיות לקדושת הזמן, ושוב כמובן אין הכוונה כאן
לאותו זמן שבת המקודש בעולמות הרוחניים.
13. הירש שמשון רפאל, מתנה טובה, נצח, בני ברק 1968, עמ' יט–כא.
14. אברהם יצחק הכהן קוק, אורות הקודש ב, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשמ"ה, ע' ת"ע.
15. ברכות ב ע"ב.
ראייה לכך היא קריאת שמע, לב לבה של הזהות היהודית נתונה לבחירתו של האדם הפרטי נכון הוא שהתורה מתייחסת לזמן הקריאה. "ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו, ז). ברם שעת השכיבה והקימה ייחודית לכל אדם ונתונה לבחירתו עד גבול מסוים – סוף זמן קריאת שמע!
16. סולוביצ'יק, יוסף דוב הלוי, איש ההלכה, אלפא, ירושלים 1979, עמ' 92–101.