יום שני, 10 במאי 2010

סיור כלל מכללתי לגליל התחתון

כמו בכל שנה, לפני היציאה לחופשת הפסח יוצאת כל המכללה לסיור באזור שונה. הפעם בחרנו להתמקד בגליל התחתון במסלול בעל קושי בינוני הכולל טיפוס להר עצמון (שגובהו 547 מ'). מראש הר עצמון נשקף נוף מדהים של בקעת בית נטופה ואזור היישובים ציפורי, הושעיה, בית רימון ורכס נצרת הנשקפים מדרום. בקעת בית נטופה הירוקה בתקופה זו מדגימה יפה את האופי של האזור שיש בו רכסים גבוהים וביניהם עמקים רחבים ופוריים.
המסלול כלל הליכה בתוך צמחיה ים-תיכונית ופריחה מדהימה של סוף אביב. לאחר מנוחה בהר עצמון ירדו התלמידות לכיוון יודפת, עיר חשובה מימי סוף בית שני שלחמה בגבורה נגד הרומאים ולא נכנעה לפניהם כמו ערים אחרות. בסופו של הקרב נפלה ציפורי בידי הכובשים הרומאים בדרכם לדיכוי המרד וחורבן ירושלים (בשנת 70).
גם סיור זה הודרך על ידי תלמידות שנה א מההתמחות ללימודי ארץ ישראל שעברו הכנה יסודית עם המורים ד"ר יצחק ספיר ונעמה בינדיגר. המטרה של הסיורים הכלל מכללתיים היא לפתח ולחזק את הקשר של התלמידות לארץ ישראל, לנופיה ולמורשתה כדי שבהיותן מורות ומחנכות הן יעריכו את החשיבות של הסיור למערכת החינוכית בבית הספר.

לוקחים אחריות ומונעים את תאונת הדרכים הבאה

ד"ר מיכל אונגר רכזת נושא בטיחות בדרכים במכללה

החינוך לזהירות בדרכים הוא משימה לאומית שמטרתה להכשיר את התלמידים לתפקוד יעיל במערכת התעבורה, ללמדם עקרונות התנהגות מבוססים על אחריות אישית ולהנחיל להם ערכים של מחויבות לשמירה על חיי אדם וכיבוד חוקי המדינה. כמחנכות, בעתיד הקרוב, משימה זו מוטלת על הסטודנטיות של מכללת אורות ישראל.

הנהלת המכללה החליטה לערוך השנה שני ימי עיון בנושא "החינוך לזהירות בדרכים". מטרת ימי העיון: לקחת את האחריות לידיים ולחנך לבטיחות בדרכים אותנו ואת הדור הבא.


ביום הראשון שמענו את הרצאתו החשובה של הרב פרופ' נריה גוטל שדיבר על "זהירות בדרכים הלכה למעשה". הרב גוטל, כדרכו, שילב "בין החול לקודש" ולימד סוגיות הלכתיות הדנות בנושאים הקשורים לבטיחות בדרכים.
לאחר מכן הרצה בפנינו ד"ר דן לינק על "מעורבות אישית בתאונות דרכים". ד"ר לינק הוכיח לסטודנטיות, באמצעות מצגת שכולה דוגמאות, שכל אחת מהן יכולה למנוע את תאונת הדרכים הבאה.
הסרטון "לילדים אין בלמים", הוסיף לנו מֵמד אור-קולי על הסכנות האורבות לילדים בדרכים.
לאחר ההפסקה שמענו את שיחתו המרגשת של ישי מאיר, אבא של יערה ע"ה, שנהרגה בתאונת דרכים. יערה הייתה בדרכה הביתה כשנהגת עייפה פגעה במכוניתה "חמש דקות מהבית". ישי, אביה, מנציח את זכרה בסַפרו על תכונותיה הטובות ועל כישוריה המדהימים. ישי חילק לסטודנטיות את תמונתה של יערה.
הסרט "תאונה בערבה" שצפינו בו לסיום, הראה את הדקות האחרונות של ארבעה נערים שנהרגו בכביש הערבה בשנת 1994. בדיון שנערך לאחריו ניסינו להבין מה היו הסיבות לתאונת הדרכים וכיצד ניתן היה למנוע אותה.
היום השני, יום שיא בנושא "החינוך לבטיחות בדרכים", הוא המשך ישיר ליום הראשון. ביום שלישי, ט' באדר תש"ע (23 בפברואר 2010), כל סטודנטיות שנה ג' לימדו את נושא הזהירות בדרכים בכיתות האמון בבתי הספר ובגני הילדים. את מערכי השיעור הן לקחו מתכנית הלימודים בזהירות בדרכים המופיעה באתר של משרד החינוך. יום זה נעשה בתיאום עם רכזת ההדרכה, הגב' דליה פלסר ובשיתוף כל המדריכים הפדגוגים.

מהנעשה בהתמחות למחשבת ישראל: ביקור המפמ"ר וחזון ההתמחות

ד"ר דניאל רביב
ראש ההתמחות למחשבת ישראל

בסוף מחצית א' השנה – תש"ע, קיימנו מפגש תלמידות ההתמחות עם המפמ"ר (מפקח מקצועי ראשי) למחשבת ישראל, הרב ד"ר יוחאי רודיק. מפגש זה הוא המשך למסורת של שמירה על הקשר בין המתכשרות במכללת אורות להוראת מקצוע מחשבת ישראל ובין הנציג הבכיר ביותר של משרד החינוך לתחום הדעת שהן מתמחות בו. במפגש זה נחשפנו לנעשה בתחום לימודי מחשבת ישראל ברמה הארצית במוסדות הלימוד של החינוך הדתי ממבטו של המפמ"ר.
המפמ"ר התמקד בחשיבות הרבה שיש בראיית המקצוע כייחודי, בהיותו מזַמן תהליך של עיצוב זהות אמונית, מעבר לדאגה הבסיסית לרכישת הידע והיכולות העיוניות בתחום הדעת כמקובל בשאר מקצועות הלימוד, בהתאם לדרישות הבגרות הנגזרות מעולם האקדמיה. ברוח זו נעשים ניסויים בפיתוח חומרי לימוד עדכניים המכוונים לספק מענה מחשבתי ואמוני עדכני לצורכי התלמידים בתהליך גיבוש השקפתם בעת הזו מתוך ראיית המקצוע כתורת חיים רלוונטית ומשמעותית ביותר כיום. העיסוק במשמעות החיים מתוך הקשבה לשאלות הלומדים הצעירים תוך הכשרתם לשאול שאלות משמעותיות ועידודם להעז לשאול שאלות אמוניות נוקבות במסגרת הלמידה, הפך להיות חלק מהותי מתחום הדעת.
בה בעת, במקביל לתמורות והעדכנות במישור הארצי בפיתוח מקצוע מחשבת ישראל בשנים האחרונות, ההתמחות למחשבת ישראל במכללת אורות ישראל עברה בשנים האחרונות תהליך מקביל והולם. התפתחותה של ההתמחות במכללה נעשתה ונעשית מתוך "ראייה חזונית", היינו תפיסה מגובשת של "חזון ההתמחות". חזון זה מכיל שאיפה לסייע למתכשרת בעיצוב אישיותה כדמות חינוכית משמעותית לתלמידיה, המסוגלת להכיל מורכבות בעמידתה מול אתגרים מחשבתיים ואמוניים מתחדשים.
לאור זאת, ההתמחות משקיעה בהכשרת הסטודנטיות באופן רב מישורי – הן בהקניית תשתית השכלתית הגותית נרחבת ומעמיקה שבבחינת "נכסי צאן ברזל הגותיים" כבסיס לצמיחה אישית רוחנית, הן ברכישת יכולות חקר וניתוח של טקסטים מחשבתיים ועמדות הגותיות, כיאה ללומדת העצמאית המעוניינת והמסוגלת להמשיך להתפתח בכוחות עצמה, הן בטיפוח המסוגלות ההוראתית חינוכית תוך רכישת כלים לשם סיוע ללומדים הצעירים והמתבגרים בבניית עולמם האמוני ובגיבוש זהותם הדתית על רקע אתגריה הרוחניים של התקופה.
על מנת להגשים מטרות אלו הורחבו ושודרגו קורסי ההתמחות בשנים האחרונות בכיוונים שונים, מעבר למוקד הקלאסי של מחשבת ישראל שנתגבשה בימי הביניים: נוספו קורסי תשתית הקשורים לרקע צמיחת מחשבת ישראל הקלאסית – קורס "מחשבת המקרא ופרשנות הגותית" וקורס "מחשבת חז"ל באגדה ובהלכה" – קורסים המכוונים להכרה ולזיהוי מקורות היסוד אשר שימשו בסיס לצמיחה והתגבשות יצירות המחשבה של ימי הביניים. כן נוספו קורסים מכווני התקופה המתייחסים לעידן המודרני והפוסט מודרני, כגון "מחשבת ארץ ישראל" העוסק במשמעותה ההגותית של הארץ בעולמה של היהדות, בעולמם של יהודים ובעולמה של המדינה, כבסיס לעיצוב זהות ציונית ישראלית עדכנית כיום, וקורס העוסק בסוגיות אמוניות עכשוויות המותאם לצורכי אוכלוסיית הלומדות בקורס באותה שנה.
לשם חיזוק מגמת החינוך לאמונה כמתבקש מתחום הדעת מחשבת ישראל, התקיים לאחרונה מפגש ייחודי ומשמעותי עם הרב יונה גודמן המתמחה בנושא מזווית עדכנית, והוצפו בו דילמות משמעותיות מעולמן של מחנכות, כבסיס לליבון דרכי התמודדות. עיסוק בניתוח דוגמאות ואירועים עדכניים, מזמני בירור רלוונטי, מהווה אתגר משמעותי שניתן דרכו לקדם את ההכשרה של מורת מחשבת ישראל כמורה משמעותית ורלוונטית לתלמידיה תוך הקשבה לעולמם האישי לצד התייחסות לגורמי ההשפעה עליהם כיום מצד העולם התרבותי המתחדש. מי ייתן ובעז"ה נצליח בעשייה ההתמחותית לקדם את תלמידותינו להיות דמויות למופת כמחנכות וכמורות משמעותיות לבניית דור אמוני בעל השכלה תורנית רחבה ומעמיקה, המקיים אורח חיים בשמירת התורה ומצוותיה מתוך מוטיבציה אמתית, הבנה והזדהות פנימית, לצד תחושת אחריות לכלל ישראל בעת הגאולה.

"באשר תלכי אלך!" על הססנות והחלטיות בקבלת הכרעות

הרבנית ד"ר לאה ויזל
מרצה במכללה

נהגו ישראל לקרוא בחג השבועות במגילת רות, מגילה קסומה שכולה חסד. "תורת חסד על לשונה".
דוגמה מופלאה לגילוי תורה בחיי המעשה.
בכל שנה ושנה, בעת העיון החוזר במגילה, אנו מגלים פנים חדשות לסיפור המופלא; מעיין נובע של רעיונות עמוקים, רעיונות העשויים להיות רלבנטיים לדורות, לאנשים ולנשים בצמתים שונים של חייהם.
"אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹקיִךְ אֱלֹקי:
(יז) בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ"
מילים אלה של רות המתאפיינות בנחרצות שלהן הובילו אותי לעסוק בשאלה: איזה מקום בחיינו יש לתת להחלטיות או לחילופין להתלבטות ולהססנות?

רות היא חד משמעית. רות המואביה, הזרה, מחליטה באומץ לילך עם חמותה. מחליטה ומבצעת. גם נעמי חמותה קולטת שאין טעם להמשיך להפציר בה לשוב לבית אביה. כהמשך ישיר לדבריה הנ"ל של רות, מתאר הכתוב: " וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ".
לעתים נדמה לי שהדור הזה, יותר מאלו שקדמו לו, מרבה להתלבט, לחפש דרך. יש לכך דוגמאות רבות. ההתנהלות המהוססת באה לידי ביטוי החל בבחירות חסרות חשיבות וכלה בבחירות משמעותיות לחיים. בחירת בן/בת זוג, בחירת מסלול לימודים, מוסד לימודים, בחירת מקום מגורים וכיוצא בזה.
מי אינו מכיר את הבחור המתלבט באיזו ישיבה ללמוד? ויותר מזה, לא פעם לאחר שנפלה ההכרעה הוא אינו מפסיק "לפזול" למקומות אחרים: אולי שם "יתחבר" יותר, אולי שם "הדשא ירוק יותר"? אצל רבים קיים קושי בקבלת החלטות ובהשלמה עמן. אפשר שהדבר נובע מכך שכיום, יותר מבעבר, יש ל"סופרמרקט" של החיים הרבה יותר מה להציע. יש מבחר אדיר של מסלולי לימוד, המון ישיבות שלכל אחת הפן הייחודי שלה ועוד דוגמאות לרוב. ייתכן גם שהפיתוח הטכנולוגי האדיר משאיר יותר פנאי מבעבר, עת נאלצו לעסוק בעבודה פיזית קשה. משמש קרקע פורייה להצמחת שאלות והתלבטויות.
מכאן לשאלה: האם ההתלבטות היא דבר שלילי מיסודה? תמיד?
במסכת גיטין מתארים חז"ל את הגורם לחורבן הבית: "אמר ר' יוחנן: "מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים". אחרי פירוט הסיפור אודות העלבון שספג בר קמצא, מתואר כך: " איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי אמר ליה מי יימר אמר ליה שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה אזל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
בתרגום [לא מילולי]: בר קמצא הלשין לקיסר רומי שחכמי ישראל מבקשים למרוד בו. כהוכחה לכך הציע לקיסר לשלוח קרבן למזבח ולבחון אם מוכנים הם להקריבו. הלך הקיסר ושלח בידי בר קמצא עגל משולש, בריא וטוב. בדרך הטיל בו בר קמצא מום, כזה הנחשב מום לצורך הקרבה בבית המקדש אך אינו נחשב מום לעניין קרבנות הגויים בבמותיהם. רבנן סברו להקריבו בכל זאת מפני שלום מלכות. אמר להם ר' זכריה בן אבקולס: אם נתיר יש חשש שאנשים ילמדו מכך שבעלי מומין קרבים על המזבח, והסכימו עמו חכמים. סברו חכמים להמית את בר קמצא שלא ילשין עליהם. אמר להם ר' זכריה: אם נמיתו עלולים אנשים ללמוד מכך שהמטיל מום בקדשים ייהרג. כתוצאה מכך נודע לקיסר שחכמים דחו את קרבנו, השתכנע בכוונת חכמים למרוד בו וכתוצאה מכך החריב את הבית. מכאן מסקנה קשה של ר' יוחנן: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
סיפור קשה. ענוותנות שאינה במקומה הולידה חורבן. ענוותנות שמולידה הימנעות מאחריות ומהכרעה היא שלילית ומקורה בפחד ובחשש "מי אני שאחליט? שאדע?" הדבר עולה באופן ברור יותר מהתיאור המובא בתוספתא מסכת שבת (ליברמן) פרק טז הלכה ז: "בית הלל אומ' מגביהין מעל השלחן עצמות וקלפין בית שמיי אומ' מסלק את הטבלה כולה ומנערה. זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמיי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך לאחר המטה אמ' ר' יוסף ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס היא שרפה את ההיכל". ענוותנותו של זכריה בן אבקולס מנעה ממנו להכריע. הוא העדיף למצוא פתרון הלכתי שאינו כבית הלל ולא כבית שמאי.
חוסר החלטיות אינו מתאים להנהגה. רות זכתה שממנה יצא דוד מלך בישראל, מלך שיידרש לעוז ולהחלטיות לצד צניעות וענווה. אך לא ענווה פסולה של חשש מהכרעה. לכאורה, אדם הבורח מהחלטה מצטייר לא פעם כעניו, כמי שאינו מחשיב את עצמו. אולם בעיון מעמיק אין זו ענווה ראויה אלא פחדנות ובריחה מלקיחת אחריות. הרב קוק מרבה לעסוק במידות "מצרניות" זו לזו. כלומר מידות שבהסתכלות שטחית נראות דומות אך בהתבוננות מעמיקה הן הפוכות ונובעות ממניעים שונים. כך למשל משבח הרב את גבורת הנפש כמידה נעלה אף שהיא מצרנית למידות שליליות ככעס וכגאווה.
מעניין לראות שבראשיתו של הסיפור המובא במסכת גיטין מביא ר' יוחנן דווקא את הפסוק ממשלי: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה", פסוק המדבר בשבח החששנות ובגנות הביטחון המופרז. אולי ביקש בכך ללמדנו שמחד גיסא חשוב להפעיל שיקול דעת זהיר ואסור לחטוא בחטא היוהרה שמוליד פעולות פזיזות ומסוכנות, ומאידך גיסא יש לדעת להגיע להחלטות. אין שום אידאל במצב נפשי של התלבטות מתמדת. אין מצווה להיות בספק תמיד. יש מצווה להיות בשמחה תמיד כי "אין שמחה כהתרת הספקות!" [על פי מצודת דוד למשלי טו, ל].
מכאן שגם בחיינו חשוב להפעיל שיקול דעת טרם קבלת החלטות וביצוען. יש מקום להתייעץ עם דמות מוערכת או מקצועית, אך מרגע קבלת ההחלטה יש "לזרום" אתה, לקוות לסייעתא דשמיא. ההתלבטות התמידית אינה מאפשרת בנייה. היא "תוקעת" את המתלבט במקום לאפשר לדברים להתרחש, להתקדם.
חז"ל הורונו במפורש במסכת אבות א, טז: "רבן גמליאל אומר... והסתלק מן הספק".
בדומה לרות, גם רבקה אמנו התגלתה כהחלטית. בשעה שהוצע לה ללכת עם אליעזר, למרות ניסיונותיהם של אחיה ואביה לעכב בעדה, אמרה: אלך! בשכר החלטיותה של רבקה זכו ישראל להיגאל ממצרים על פי המדרש: "בשכר שאמרו לה לרבקה התלכי עם האיש הזה? ותאמר אלך! נתנה בטחונה על אביה שבשמיים".
רות, אם המלוכה, כרבקה, ידעה להכריע בעת הצורך ולומר באופן נחרץ "כי אל אשר תלכי אלך!"
.
העוז, האומץ והנחרצות לצד הצניעות והענווה מולידים מלכות ומביאים גאולה לעולם. שנזכה...