הרבנית ד"ר לאה ויזל מרצה במכללה
נהגו ישראל לקרוא בחג השבועות במגילת רות, מגילה קסומה שכולה חסד. "תורת חסד על לשונה".
דוגמה מופלאה לגילוי תורה בחיי המעשה.
בכל שנה ושנה, בעת העיון החוזר במגילה, אנו מגלים פנים חדשות לסיפור המופלא; מעיין נובע של רעיונות עמוקים, רעיונות העשויים להיות רלבנטיים לדורות, לאנשים ולנשים בצמתים שונים של חייהם.
"אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹקיִךְ אֱלֹקי:
(יז) בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ"
מילים אלה של רות המתאפיינות בנחרצות שלהן הובילו אותי לעסוק בשאלה: איזה מקום בחיינו יש לתת להחלטיות או לחילופין להתלבטות ולהססנות?
רות היא חד משמעית. רות המואביה, הזרה, מחליטה באומץ לילך עם חמותה. מחליטה ומבצעת. גם נעמי חמותה קולטת שאין טעם להמשיך להפציר בה לשוב לבית אביה. כהמשך ישיר לדבריה הנ"ל של רות, מתאר הכתוב: " וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ".
לעתים נדמה לי שהדור הזה, יותר מאלו שקדמו לו, מרבה להתלבט, לחפש דרך. יש לכך דוגמאות רבות. ההתנהלות המהוססת באה לידי ביטוי החל בבחירות חסרות חשיבות וכלה בבחירות משמעותיות לחיים. בחירת בן/בת זוג, בחירת מסלול לימודים, מוסד לימודים, בחירת מקום מגורים וכיוצא בזה.
מי אינו מכיר את הבחור המתלבט באיזו ישיבה ללמוד? ויותר מזה, לא פעם לאחר שנפלה ההכרעה הוא אינו מפסיק "לפזול" למקומות אחרים: אולי שם "יתחבר" יותר, אולי שם "הדשא ירוק יותר"? אצל רבים קיים קושי בקבלת החלטות ובהשלמה עמן. אפשר שהדבר נובע מכך שכיום, יותר מבעבר, יש ל"סופרמרקט" של החיים הרבה יותר מה להציע. יש מבחר אדיר של מסלולי לימוד, המון ישיבות שלכל אחת הפן הייחודי שלה ועוד דוגמאות לרוב. ייתכן גם שהפיתוח הטכנולוגי האדיר משאיר יותר פנאי מבעבר, עת נאלצו לעסוק בעבודה פיזית קשה. משמש קרקע פורייה להצמחת שאלות והתלבטויות.
מכאן לשאלה: האם ההתלבטות היא דבר שלילי מיסודה? תמיד?
במסכת גיטין מתארים חז"ל את הגורם לחורבן הבית: "אמר ר' יוחנן: "מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים". אחרי פירוט הסיפור אודות העלבון שספג בר קמצא, מתואר כך: " איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי אמר ליה מי יימר אמר ליה שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה אזל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
בתרגום [לא מילולי]: בר קמצא הלשין לקיסר רומי שחכמי ישראל מבקשים למרוד בו. כהוכחה לכך הציע לקיסר לשלוח קרבן למזבח ולבחון אם מוכנים הם להקריבו. הלך הקיסר ושלח בידי בר קמצא עגל משולש, בריא וטוב. בדרך הטיל בו בר קמצא מום, כזה הנחשב מום לצורך הקרבה בבית המקדש אך אינו נחשב מום לעניין קרבנות הגויים בבמותיהם. רבנן סברו להקריבו בכל זאת מפני שלום מלכות. אמר להם ר' זכריה בן אבקולס: אם נתיר יש חשש שאנשים ילמדו מכך שבעלי מומין קרבים על המזבח, והסכימו עמו חכמים. סברו חכמים להמית את בר קמצא שלא ילשין עליהם. אמר להם ר' זכריה: אם נמיתו עלולים אנשים ללמוד מכך שהמטיל מום בקדשים ייהרג. כתוצאה מכך נודע לקיסר שחכמים דחו את קרבנו, השתכנע בכוונת חכמים למרוד בו וכתוצאה מכך החריב את הבית. מכאן מסקנה קשה של ר' יוחנן: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
סיפור קשה. ענוותנות שאינה במקומה הולידה חורבן. ענוותנות שמולידה הימנעות מאחריות ומהכרעה היא שלילית ומקורה בפחד ובחשש "מי אני שאחליט? שאדע?" הדבר עולה באופן ברור יותר מהתיאור המובא בתוספתא מסכת שבת (ליברמן) פרק טז הלכה ז: "בית הלל אומ' מגביהין מעל השלחן עצמות וקלפין בית שמיי אומ' מסלק את הטבלה כולה ומנערה. זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמיי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך לאחר המטה אמ' ר' יוסף ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס היא שרפה את ההיכל". ענוותנותו של זכריה בן אבקולס מנעה ממנו להכריע. הוא העדיף למצוא פתרון הלכתי שאינו כבית הלל ולא כבית שמאי.
חוסר החלטיות אינו מתאים להנהגה. רות זכתה שממנה יצא דוד מלך בישראל, מלך שיידרש לעוז ולהחלטיות לצד צניעות וענווה. אך לא ענווה פסולה של חשש מהכרעה. לכאורה, אדם הבורח מהחלטה מצטייר לא פעם כעניו, כמי שאינו מחשיב את עצמו. אולם בעיון מעמיק אין זו ענווה ראויה אלא פחדנות ובריחה מלקיחת אחריות. הרב קוק מרבה לעסוק במידות "מצרניות" זו לזו. כלומר מידות שבהסתכלות שטחית נראות דומות אך בהתבוננות מעמיקה הן הפוכות ונובעות ממניעים שונים. כך למשל משבח הרב את גבורת הנפש כמידה נעלה אף שהיא מצרנית למידות שליליות ככעס וכגאווה.
מעניין לראות שבראשיתו של הסיפור המובא במסכת גיטין מביא ר' יוחנן דווקא את הפסוק ממשלי: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה", פסוק המדבר בשבח החששנות ובגנות הביטחון המופרז. אולי ביקש בכך ללמדנו שמחד גיסא חשוב להפעיל שיקול דעת זהיר ואסור לחטוא בחטא היוהרה שמוליד פעולות פזיזות ומסוכנות, ומאידך גיסא יש לדעת להגיע להחלטות. אין שום אידאל במצב נפשי של התלבטות מתמדת. אין מצווה להיות בספק תמיד. יש מצווה להיות בשמחה תמיד כי "אין שמחה כהתרת הספקות!" [על פי מצודת דוד למשלי טו, ל].
מכאן שגם בחיינו חשוב להפעיל שיקול דעת טרם קבלת החלטות וביצוען. יש מקום להתייעץ עם דמות מוערכת או מקצועית, אך מרגע קבלת ההחלטה יש "לזרום" אתה, לקוות לסייעתא דשמיא. ההתלבטות התמידית אינה מאפשרת בנייה. היא "תוקעת" את המתלבט במקום לאפשר לדברים להתרחש, להתקדם.
חז"ל הורונו במפורש במסכת אבות א, טז: "רבן גמליאל אומר... והסתלק מן הספק".
בדומה לרות, גם רבקה אמנו התגלתה כהחלטית. בשעה שהוצע לה ללכת עם אליעזר, למרות ניסיונותיהם של אחיה ואביה לעכב בעדה, אמרה: אלך! בשכר החלטיותה של רבקה זכו ישראל להיגאל ממצרים על פי המדרש: "בשכר שאמרו לה לרבקה התלכי עם האיש הזה? ותאמר אלך! נתנה בטחונה על אביה שבשמיים".
רות, אם המלוכה, כרבקה, ידעה להכריע בעת הצורך ולומר באופן נחרץ "כי אל אשר תלכי אלך!"
.
העוז, האומץ והנחרצות לצד הצניעות והענווה מולידים מלכות ומביאים גאולה לעולם. שנזכה...
דוגמה מופלאה לגילוי תורה בחיי המעשה.
בכל שנה ושנה, בעת העיון החוזר במגילה, אנו מגלים פנים חדשות לסיפור המופלא; מעיין נובע של רעיונות עמוקים, רעיונות העשויים להיות רלבנטיים לדורות, לאנשים ולנשים בצמתים שונים של חייהם.
"אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹקיִךְ אֱלֹקי:
(יז) בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ"
מילים אלה של רות המתאפיינות בנחרצות שלהן הובילו אותי לעסוק בשאלה: איזה מקום בחיינו יש לתת להחלטיות או לחילופין להתלבטות ולהססנות?
רות היא חד משמעית. רות המואביה, הזרה, מחליטה באומץ לילך עם חמותה. מחליטה ומבצעת. גם נעמי חמותה קולטת שאין טעם להמשיך להפציר בה לשוב לבית אביה. כהמשך ישיר לדבריה הנ"ל של רות, מתאר הכתוב: " וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ".
לעתים נדמה לי שהדור הזה, יותר מאלו שקדמו לו, מרבה להתלבט, לחפש דרך. יש לכך דוגמאות רבות. ההתנהלות המהוססת באה לידי ביטוי החל בבחירות חסרות חשיבות וכלה בבחירות משמעותיות לחיים. בחירת בן/בת זוג, בחירת מסלול לימודים, מוסד לימודים, בחירת מקום מגורים וכיוצא בזה.
מי אינו מכיר את הבחור המתלבט באיזו ישיבה ללמוד? ויותר מזה, לא פעם לאחר שנפלה ההכרעה הוא אינו מפסיק "לפזול" למקומות אחרים: אולי שם "יתחבר" יותר, אולי שם "הדשא ירוק יותר"? אצל רבים קיים קושי בקבלת החלטות ובהשלמה עמן. אפשר שהדבר נובע מכך שכיום, יותר מבעבר, יש ל"סופרמרקט" של החיים הרבה יותר מה להציע. יש מבחר אדיר של מסלולי לימוד, המון ישיבות שלכל אחת הפן הייחודי שלה ועוד דוגמאות לרוב. ייתכן גם שהפיתוח הטכנולוגי האדיר משאיר יותר פנאי מבעבר, עת נאלצו לעסוק בעבודה פיזית קשה. משמש קרקע פורייה להצמחת שאלות והתלבטויות.
מכאן לשאלה: האם ההתלבטות היא דבר שלילי מיסודה? תמיד?
במסכת גיטין מתארים חז"ל את הגורם לחורבן הבית: "אמר ר' יוחנן: "מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים". אחרי פירוט הסיפור אודות העלבון שספג בר קמצא, מתואר כך: " איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי אמר ליה מי יימר אמר ליה שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה אזל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
בתרגום [לא מילולי]: בר קמצא הלשין לקיסר רומי שחכמי ישראל מבקשים למרוד בו. כהוכחה לכך הציע לקיסר לשלוח קרבן למזבח ולבחון אם מוכנים הם להקריבו. הלך הקיסר ושלח בידי בר קמצא עגל משולש, בריא וטוב. בדרך הטיל בו בר קמצא מום, כזה הנחשב מום לצורך הקרבה בבית המקדש אך אינו נחשב מום לעניין קרבנות הגויים בבמותיהם. רבנן סברו להקריבו בכל זאת מפני שלום מלכות. אמר להם ר' זכריה בן אבקולס: אם נתיר יש חשש שאנשים ילמדו מכך שבעלי מומין קרבים על המזבח, והסכימו עמו חכמים. סברו חכמים להמית את בר קמצא שלא ילשין עליהם. אמר להם ר' זכריה: אם נמיתו עלולים אנשים ללמוד מכך שהמטיל מום בקדשים ייהרג. כתוצאה מכך נודע לקיסר שחכמים דחו את קרבנו, השתכנע בכוונת חכמים למרוד בו וכתוצאה מכך החריב את הבית. מכאן מסקנה קשה של ר' יוחנן: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
סיפור קשה. ענוותנות שאינה במקומה הולידה חורבן. ענוותנות שמולידה הימנעות מאחריות ומהכרעה היא שלילית ומקורה בפחד ובחשש "מי אני שאחליט? שאדע?" הדבר עולה באופן ברור יותר מהתיאור המובא בתוספתא מסכת שבת (ליברמן) פרק טז הלכה ז: "בית הלל אומ' מגביהין מעל השלחן עצמות וקלפין בית שמיי אומ' מסלק את הטבלה כולה ומנערה. זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמיי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך לאחר המטה אמ' ר' יוסף ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס היא שרפה את ההיכל". ענוותנותו של זכריה בן אבקולס מנעה ממנו להכריע. הוא העדיף למצוא פתרון הלכתי שאינו כבית הלל ולא כבית שמאי.
חוסר החלטיות אינו מתאים להנהגה. רות זכתה שממנה יצא דוד מלך בישראל, מלך שיידרש לעוז ולהחלטיות לצד צניעות וענווה. אך לא ענווה פסולה של חשש מהכרעה. לכאורה, אדם הבורח מהחלטה מצטייר לא פעם כעניו, כמי שאינו מחשיב את עצמו. אולם בעיון מעמיק אין זו ענווה ראויה אלא פחדנות ובריחה מלקיחת אחריות. הרב קוק מרבה לעסוק במידות "מצרניות" זו לזו. כלומר מידות שבהסתכלות שטחית נראות דומות אך בהתבוננות מעמיקה הן הפוכות ונובעות ממניעים שונים. כך למשל משבח הרב את גבורת הנפש כמידה נעלה אף שהיא מצרנית למידות שליליות ככעס וכגאווה.
מעניין לראות שבראשיתו של הסיפור המובא במסכת גיטין מביא ר' יוחנן דווקא את הפסוק ממשלי: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה", פסוק המדבר בשבח החששנות ובגנות הביטחון המופרז. אולי ביקש בכך ללמדנו שמחד גיסא חשוב להפעיל שיקול דעת זהיר ואסור לחטוא בחטא היוהרה שמוליד פעולות פזיזות ומסוכנות, ומאידך גיסא יש לדעת להגיע להחלטות. אין שום אידאל במצב נפשי של התלבטות מתמדת. אין מצווה להיות בספק תמיד. יש מצווה להיות בשמחה תמיד כי "אין שמחה כהתרת הספקות!" [על פי מצודת דוד למשלי טו, ל].
מכאן שגם בחיינו חשוב להפעיל שיקול דעת טרם קבלת החלטות וביצוען. יש מקום להתייעץ עם דמות מוערכת או מקצועית, אך מרגע קבלת ההחלטה יש "לזרום" אתה, לקוות לסייעתא דשמיא. ההתלבטות התמידית אינה מאפשרת בנייה. היא "תוקעת" את המתלבט במקום לאפשר לדברים להתרחש, להתקדם.
חז"ל הורונו במפורש במסכת אבות א, טז: "רבן גמליאל אומר... והסתלק מן הספק".
בדומה לרות, גם רבקה אמנו התגלתה כהחלטית. בשעה שהוצע לה ללכת עם אליעזר, למרות ניסיונותיהם של אחיה ואביה לעכב בעדה, אמרה: אלך! בשכר החלטיותה של רבקה זכו ישראל להיגאל ממצרים על פי המדרש: "בשכר שאמרו לה לרבקה התלכי עם האיש הזה? ותאמר אלך! נתנה בטחונה על אביה שבשמיים".
רות, אם המלוכה, כרבקה, ידעה להכריע בעת הצורך ולומר באופן נחרץ "כי אל אשר תלכי אלך!"
.
העוז, האומץ והנחרצות לצד הצניעות והענווה מולידים מלכות ומביאים גאולה לעולם. שנזכה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה