שאלות ותשובות בעקבות יום גוש קטיף במערכת החינוך
מאת: טלי פרידמן
מנהלת המרפ"ד
בכ"ב בשבט חל יום גוש קטיף במוסדות החינוך ועמו עולות שאלות חדשות גם ישנות: מה למורים עם הנחלת מורשת וערכים? בעולם שבו טובת הפרט עומדת במרכז, אולי מוטב לו למורה להתמקד בהנחלת מידע וידע בלבד תוך הימנעות מקסימאלית מהבעת דעתו ועמדתו בכל נושא שעלול להיות שנוי במחלוקת ועלול לסבכו ולהביכו? לא מן הנמנע שרבים יבחרו במושכל בדרך זו אולם אחרים יבקשו להשפיע על תלמידיהם, לחרות בנפשם תשתית רעיונית, ערכית ומוסרית, ולהתוות על לוח לבם דרך לחיים. לשם כך נדרשים אומץ לב, כנות ומסירות נפש שכן לעתים המורה נדרש להשיב על שאלות קשות ומורכבות של התמודדות במישור האמוני, הערכי והרגשי. תקופת ההתנתקות, העקירה הגירוש, העמידה את החינוך הממלכתי דתי במבחן. סגל בית הספר נאלץ אז כהיום להתמודד עם שאלות אקטואליות הרלוונטיות לחיי התלמידים, להקשיב למגוון הדעות והתהיות ולנסות ללבן יחד רגשות ומחשבות במטרה לחזק ולגבש את הזהות הציונות דתית לאומית. המציאות הפוליטית-חברתית שנוצרה העמידה אתגרים לא פשוטים בפני מערכת החינוך הכללית והדתית בכלל ובפני המורה כפרט, בפרט. כדי לסייע למורים להתמודד עם אתגרי השעה נכתבו מאמרים הלכתיים ורעיוניים, מערכי שיעור והדרכה. במהלך השנים נוספו להם ספרים, סרטים, אמצעי למידה ומבחר הפעלות בחתך רב גילאי. (הפניות למקצת מהחומרים הקיימים מצורפות בזה).
אולם בכל אלו אין די. המשמעות של "תכנית התנתקות" ותוצאותיה העלו שאלות שספק אם יש למורה היכולת לספק תשובות חד משמעיות לא רק לתלמידיו, אלא גם לעצמו גופא.או אז גם היום נבחנת גדלות הרוח שבו בהתאם ליכולתו להודות שגם לו לא תמיד יש תשובות מספקות או שעליו להוסיף עוד וללמוד את הסוגיות הקשורות בנושא כדי להיות שלם עם תשובתו. למעשה כל תשובה שאין בה זלזול ופגיעה בכבוד התלמיד עתידה להתקבל בטוב גם אצל הספקן שבתלמידים. מיותר לציין שגם התלמיד מחויב לעמוד באותם קריטריונים, לא פחות!
הסכמה בנד"ד היא היא המכשירה את הקרקע לדיון פורה ואמתי, לדיון שעתיד להפוך שאלות נוקבות ואף שאלות שלכאורה נראות "שאלות של מה בכך" לתשובות הרות משקל הלכה למעשה.
הרב קוק מבהיר שאל לנו להיבהל מהשאלות ואל לנו למהר ולספק תשובות נחפזות. כדבריו: "הפליאות המזדמנות על חוקי ההשגחה, ויתר הלימודים הטובים שהם אורו של עולם. הם מוכנים בהשגחה נפלאה, על פי סדרי החכמה האלהית, שעל ידם יתרומם האדם לבינה יותר גבוהה מההבנה השטחית. מובן הדבר, שההבנה העמוקה תביא לעולם את הטובה האמיתית באורחות החיים המוסר והטוב, מה שאין ההבנה השטחית יכולה להביא זאת. אמנם, כדי שתעורר הפליאה את כוח החושב ורגשות הלב באופן מלא, כדי שיהיו הכל מוכנים לקבל הרושם הטוב של ההבנה השלמה כשתבוא אחר הפליאה, כדוגמת 'מים קרים על נפש עייפה'.
וזה הדין נוהג בכל השאלות הגדולות, שלפי ערך גודלן ולפי הערך של גדלות הפעלה הצריכה לבוא על ידי הפתרון האמיתי כשיתגלה בעולם, כן צריך שיגדל כוח הזעזוע של חסרון הידיעה, של המבוכה הנוראה לפני התגלות מאור האמת" (עין אי"ה שבת, א, פרק א, סימן נ"ט).
הדברים נכונים גם בעניינינו. הרב ליאור אנגלמן בספרו כיסופים (תשס"ו) מתייחס לתופעה נוספת. לצד השאלות הקשות קיימת תופעה של פחד מהשאלות והשתקתן תוך יצירת אווירה כי יש שאלות אסורות. מחנך שישתיק שאלה כזו או אחרת אולי ייצור אשליות של תשובה אך בפועל ינציח את השאלה לעד. מהו אם כן הפתרון המוצע?
היסוד והסוד טמונים בראיית המורה את עצמו כשליח. תחושת השליחות היא סוד החוסן, המניע והמנוע. היא שהופכת ייאוש לחשבון נפש, היא שהופכת סתם מלחמת מילים נבובה למלחמת תנופה, היא המכשירה את "הדירה בתחתונים" ומאפשרת למילים גבוהות ולרעיונות נשגבים לתפוס את מקומם בחיי היום יום, היא המאפשרת לשלב שאלות חול בקודש ותשובות קודש בחול.
ודאי וודאי שגם בחברה שאינה שומרת תורה ומצוות מתעוררות שאלות נוקבות וקשות לגבי המורשת, לגבי הדרך, לגבי ההנהגה, ברם ההבדל המהותי הוא בתשובות. ההבדל המהותי הוא בין תשובות הנשענות על עולם ערכים ארעי פרי הגותו של אדם, של חברה, של מדינה ובין תשובות הנשענות על דעת ההלכה, על ראשונים כאחרונים, על תורה שבעל פה כתורה שבכתב.
ר"מ, מורה, איש חינוך באשר הוא, הנדרש לתת תשובות בנדון לתלמידיו, מחויב ראשית להשיב לעצמו, בלי יראה ופחד, שכן אוי לו לדור שמפחד לשאול, אוי לו לדור שמפחד להשיב, אוי לו לדור שמפחד לעמוד על האמת, מפי המלעיזים והמלעיגים מחוץ ומבית.
ברגעים קשים בהם מורה כתלמיד נשארים חסרי מענה ולכל אחד מאתנו יש רגעים כאלו, אפשר עדיין לבחור בדרך משותפת, דרך נושנה, דרך השיחה, דרך התפילה. תפילה לעני...
המלצות להרחבת דעת בנדון
אתר ועד מתיישבי גוש קטיף, כולל סרטים, המלצות לפעילויות ועוד
http://www.4katif.org.il/Pages.asp?intCatalogID=107
אתר הבית מוזיאון גוש קטיף
http://www.gushkatif.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=33290
אנגלמן ליאור, כיסופים פרקי התבוננות אמונית בעקבות עקירת היישובים בגוש קטיף, בית-אל תשס"ו.
גודמן יונה, בגובה העיניים: נוער מגוש קטיף ומשאר רחבי הארץ משוחח על משברים וצמיחה נוכח אתגרי הדור והשעה, עזרא מחלקת הדרכה, ירושלים תשס"ה.
הולצמן נתן ואחרים, ואנחנו קמנו ונתעודד, מבט אמוני חוויתי במלאות שנה לעקירה מגוש קטיף, מחלקת הפרסומים משרד החינוך, ירושלים תשס"ו.
ויליאן יוסי, שירת העקורים, התמודדות עם אמונה והנהגה בספרות הילדים והנוער של גוש קטיף ועמונה בתיעוד ובמחקר, מכללת שאנן, קריית שמואל חיפה תשס"ח.
חן-גל שי וסימן טוב יוכי, כשהדרך מתמשכת: התערבויות טיפוליות חינוכיות בהקשר לתכנית ההתנתקות, משרד החינוך, התרבות והספורט, ירושלים תשס"ט.
ירון חגית, חלמיש חן וחדאד מאיר, בציר הכיסופים, מערכי לימוד בעקבות אירועי גוש קטיף, מרכז מורשת גוש קטיף, ירושלים תשס"ו.
מאיר ידידיה ומאיר סיוון רהב, ימים כתומים ההתנתקות – החשבון והנפש, למשכל, תל-אביב 2006.
משגב חיים ולבל אודי (עורכים), בצל ההתנתקות דיאלוג אסטרטגי במשבר, המכללה האקדמית נתניה תשס"ח.
שלג יאיר, המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי יישובים ביש"ע , המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים תשס"ג.
לתגובות
Tali-f@orot.ac.il
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה