הרב ד"ר אמיר משיחמרצה במכללת אורות בהתמחות למחשבת ישראל
משמש כרב בית כנסת לצעירים כפר גנים ג' בפ"ת
עם ישראל הוא עם החירות. חירות זו הביאה לאחריות גם על מצבו הרוחני או החומרי של האחר. עד כדי כך מגיעים הדברים שההלכה מתירה לכפות על הצדקה (שו"ע, יו"ד סי' רנ"ו). יכול אדם לחשוב כי מדובר על 'כפייה דתית' ממש. יכול להיות, אך אין לראות זאת באור שלילי. אומרת המשנה (אבות, פ"ו מ"ב): "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", אך האם אין זו אלא אשליה? מהי חירות? הרי ההלכה מכתיבה את חיינו בכל צעד ושעל, עד כדי הדרכה מדויקת כיצד שורכים את שרוכי הנעליים או כיצד גוזזים ציפורניים (!!). ובכל זאת אנו רואים את עצמנו כבני חורין?
אמנם זה נראה כסתירה, אך לא כן הוא. חירות אין פירושה הפקרות אלא דווקא העול שאני נוטל על עצמי, כהגדרתו של הפילוסוף פרידריך ניטשה "לא חירות ממה... אלא חירות למה...". כרוצה לומר: החירות היא לא מה שאני רוצה אני עושה ואין עליי עול כלשהו. למשל אינני יכול לנסוע באור אדום או במהירות מופרזת. זה לא אומר שאני משועבד. אני דווקא אזרח חופשי, בן חורין במדינת ישראל. העובדה שאני מקבל על עצמי את חוקיה מראה דווקא שאני בן חורין. כך גם עם כל דוגמה אחרת שאינה בהכרח מושפעת מחשש משוטר או מתביעה משפטית. למשל העובדה שאני מחליט להיות צמחוני. זוהי החלטה של בן חורין המטיל על עצמו משמעת או ערכים המגבילים אותו, ובזה הוא מראה את חירותו. "לא חירות ממה... אלא חירות למה...". ההחלטה שאני נוטל על עצמי עול כדוגמת עזרה לזולת, היא היא החירות.
כאשר אנו מדברים על חירות עלינו לפנות להגותו של הפסיכולוג ויקטור פראנקל. פראנקל חווה על בשרו את נוראות השואה הנאצית. דווקא שם, בתוך התופת הנוראה, הגיע פראנקל לתודעה "האחרונה שבחירויות האדם", היא החירות התודעתית שאותה הנאצים לא יכולים לקחת. הם אמנם יכולים לעשות לגופו כל מה שהם רוצים, כולל לקיחתו אל המוות בכל רגע נתון, אולם הם אינם יכולים לקחת את חירותו (האדם מחפש משמעות, עמ' 85–86).
פראנקל טען כי יש קשר הדוק בין חירות לאחריות. לדעתו, הם שני צדדים של אותו מטבע. ברגע שהאדם נוטל חירות לעצמו הוא גם מקבל על עצמו אחריות. מתוך כך הציע פראנקל כי ארצות הברית צריכה להקים בחוף המערבי את פסל האחריות, שישלים את פסל החירות (הזעקה הלא נשמעת למשמעות, עמ' 70). הוא אפילו מגדיר את ההוויה האנושית במונחים של "להיות אחראי", האדם הוא "יש אחראי" (האל הלא מודע, עמ' 15–18).
פראנקל מדבר יותר על האדם שצריך לקחת אחריות על חייו שלו, ובזה הוא מעניק להם משמעות. אך ניתן בהחלט להרחיב זאת ללקיחת אחריות כלפי הזולת. הפילוסוף עמנואל לוינס העמיד במרכז הגותו את האחריות כלפי האחר. הקטע הבא ידגים זאת בתמציתיות:
"הזיקה לאלוהי עוברת דרך הזיקה לבני האדם וחופפת את הצדק החברתי – הרי לכם תמצית רוחו של התנ"ך היהודי. למשה ולנביאים אין עניין בהישארות הנפש, אלא בעני, באלמנה, ביתום ובגר... 'אם אלוהיכם אוהב עניים, מפני מה אינו מפרנסם?' שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא. 'אמר לו: כדי שניצול [נינצל] אנו בהן מדינה של גיהינום'. ולא ניתן לטעון ביתר עוצמה שמן הנמנע כי האל יטול על עצמו את חובותיו ואחריותו של האדם. אחריותו האישית של האדם ביחס לאדם היא כזאת שאין האל יכול לבטלה" (חירות קשה, עמ' 81).
היהודי בעצם קיומו הוא פסל הנצחיות. בפנימיותו הוא פסל החירות, ובהתנהגותו הוא נתבע להיות פסל האחריות, בדאגה לזולתו.
כאשר אנו מדברים על חירות עלינו לפנות להגותו של הפסיכולוג ויקטור פראנקל. פראנקל חווה על בשרו את נוראות השואה הנאצית. דווקא שם, בתוך התופת הנוראה, הגיע פראנקל לתודעה "האחרונה שבחירויות האדם", היא החירות התודעתית שאותה הנאצים לא יכולים לקחת. הם אמנם יכולים לעשות לגופו כל מה שהם רוצים, כולל לקיחתו אל המוות בכל רגע נתון, אולם הם אינם יכולים לקחת את חירותו (האדם מחפש משמעות, עמ' 85–86).
פראנקל טען כי יש קשר הדוק בין חירות לאחריות. לדעתו, הם שני צדדים של אותו מטבע. ברגע שהאדם נוטל חירות לעצמו הוא גם מקבל על עצמו אחריות. מתוך כך הציע פראנקל כי ארצות הברית צריכה להקים בחוף המערבי את פסל האחריות, שישלים את פסל החירות (הזעקה הלא נשמעת למשמעות, עמ' 70). הוא אפילו מגדיר את ההוויה האנושית במונחים של "להיות אחראי", האדם הוא "יש אחראי" (האל הלא מודע, עמ' 15–18).
פראנקל מדבר יותר על האדם שצריך לקחת אחריות על חייו שלו, ובזה הוא מעניק להם משמעות. אך ניתן בהחלט להרחיב זאת ללקיחת אחריות כלפי הזולת. הפילוסוף עמנואל לוינס העמיד במרכז הגותו את האחריות כלפי האחר. הקטע הבא ידגים זאת בתמציתיות:
"הזיקה לאלוהי עוברת דרך הזיקה לבני האדם וחופפת את הצדק החברתי – הרי לכם תמצית רוחו של התנ"ך היהודי. למשה ולנביאים אין עניין בהישארות הנפש, אלא בעני, באלמנה, ביתום ובגר... 'אם אלוהיכם אוהב עניים, מפני מה אינו מפרנסם?' שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא. 'אמר לו: כדי שניצול [נינצל] אנו בהן מדינה של גיהינום'. ולא ניתן לטעון ביתר עוצמה שמן הנמנע כי האל יטול על עצמו את חובותיו ואחריותו של האדם. אחריותו האישית של האדם ביחס לאדם היא כזאת שאין האל יכול לבטלה" (חירות קשה, עמ' 81).
היהודי בעצם קיומו הוא פסל הנצחיות. בפנימיותו הוא פסל החירות, ובהתנהגותו הוא נתבע להיות פסל האחריות, בדאגה לזולתו.
זו נקודת הסתכלות מאוד מעניינת. תמיד כשהסתכלתי על המונח "חופש", ראיתי שחרור של האחריות שיש לי. שחרור מהילדים, שחרור מהעבודה, שחרור מהערכים שמלויים אותי ביום יום. פסל החירות הוא אחד האתרים האהובים עליי בכל מפות העולם, וייתכן שההתעסקות במשמעות הפסל הזה היתה נדרשת ותביא אותי למסקנות ראויות.
השבמחק