יום ראשון, 31 בינואר 2016

סיור בבית חולים אלי"ן בירושלים

מאת טליה קנדלר
סטודנטית שנה א' שלב"ר, חינוך מיוחד

בשבוע עבודה מעשית יצאנו, סטודנטיות שנה א' מהמסלול לחינוך מיוחד, לסיור בבית חולים אלי"ן בירושלים. מיד כאשר ראיתי את השלט "בית חולים לילדים" התחלתי להרגיש רע. לא ידעתי מה אני הולכת לראות, אבל ידעתי שלא יהיה פשוט. נכנסנו לאולם גדול, שם קיבלה את פנינו מנהלת בית הספר של בית החולים. התמקדנו בלמידה של הילדים הפגועים בתוך המוסד. הרי בעז"ה זה הולך להיות תפקידנו בעתיד – להתאים את תכנית הלימודים לילדים עם צרכים מיוחדים וללמד אותם בהתאם. המנהלת הציגה לנו שתי מורות שילוו אותנו במהלך הסיור. המורות עמדו מאחור בצניעות ובענווה, עם חיוך עדין, ואני מסוקרנת – מה הן עוברות כל יום במקום הזה? אני יודעת שלמרות שהן עומדות מאחור הן מנהלות את המקום, מחיות אותו, נותנות את כל הלב והנשמה, ותקווה. המנהלת הסבירה שהיא מקבלת מורות מתחום החינוך המיוחד בלבד כי הן בעלות מחשבה גמישה, פתוחה, יצירתית. הן צריכות לדעת לקבל הכול, להכיל, לצאת מהקופסה.
והתחלנו...
אחת המורות ליוותה אותנו לעבר מרכז ספורט ששם התקיים חוג ג'ודו. היא הסבירה שזהו מרכז ספורט המיועד גם לילדים רגילים מבחוץ [המילה "שילוב" חזרה פעמים רבות במהלך היום].
אחת מהמטרות של מרכז הספורט הזה הוא לקיים חוגים שמשולבים בהם ילדים רגילים מבחוץ וילדים הנמצאים בשיקום בבית החולים.
המשכנו למחלקת השיקום שנמצאים בה ילדים מגיל 3 חודשים עד 21 שנה. הם מגיעים לתקופה קצרה (יחסית) כדי להשתקם ולהשתלב בסביבה רגילה. נמצאים שם ילדים שנולדו עם פגיעות שונות וכאלו שחוו תאונות דרכים או תאונות בכלל. צוות רחב מנהל את המחלקה הזו ביד רמה, עם סדר יום ברור, כאשר כל אחד יודע בדיוק מה תפקידו. במסדרונות נשמעות השפות עברית, ערבית ורוסית. בתוך המחלקה  השיקומית יש מחלקה של ילדים מונשמים התלויים במכונות הנשמה.
בקומה שלמטה אנחנו נחשפות לבית חם. בית לתשעה ילדים פגועים שבבית לא היו מסוגלים לטפל בהם או לקבל אותם. זה הבית שלהם. אחת מהם יוצאת לעבודה מחוץ לבית החולים דרך עמותת שק"ל. כאשר ראיתי שלט גדול שכתוב בו "מי אמר שמשפחה לא בוחרים?" עם תמונות של הילדים, התחלתי לדמוע. מישהו כן בחר בהם, למרות הכול; הם בחרו במישהו, באחיות, בבנות השירות ובמתנדבים. עצם הבחירה הזאת נותנת להם כוחות.
נפגשנו עם מרפאה בעיסוק שהסבירה לנו על הטיפולים ועל המכשירים המיוחדים שבית החולים מציע למשפחות, על מחשבים ואייפדים מותאמים, על העבודה התמידית עם הילדים כדי לקדם אותם ולעזור להם להשתלב באוכלוסייה הרגילה למרות המוגבלויות השונות.
מה שהציף אותנו בעיקר היה תחושת הרחמים וההתפעלות, ה"וואוו" הזה מאנשי הצוות המדהימים שהוביל לשאלות כמו "איך יש לכם כוח כל יום?".
בקומה אחרת היו חמש כיתות לימוד. שם היה בשבילי השיא. בכל כיתה יש כמה ילדים. כיתה של ילדים עם פגיעות, אבל לא משותקים, וכיתה עם ילדים מונשמים, בכיסאות גלגלים. בכל כיתה יש צוות גדול של מורות, מטפלות וסייעות. עמדתי בכניסה לכיתה והסתכלתי מבחוץ. עניין אותי לראות אם הילדה שמולי בכיסא הגלגלים והצינורות שמה לב שאני מסתכלת עליה כמו ילדה קטנה. כשחברה שלי הגיעה ונופפה לה לשלום, הילדה חייכה חיוך רחב, מאוזן לאוזן. אז הבנתי עד כמה רובנו לא מתייחסים לילדים אלו בטבעיות; יש נטייה לחשוב שהם אינם מבינים, אבל בעצם ייתכן שכל הגוף פגוע, אבל המוח בפנים עובד כרגיל. כמה תסכול חווה ילדה כזו.
בצד השני של הכיתה ראיתי מורה מקסימה שלימדה ילדה אחרת טקסט בעברית. בכיתה זאת הילדים מתַקשרים בעזרת לוחות שעליהם הם לוחצים כדי "לשוחח". אותה ילדה לחצה שוב ושוב על "סקשן", "מים", "הפסקה", והמורה, כמו כל מורה אחרת, אמרה לה: "הרגע הייתה לך הפסקה, עכשיו אנחנו לומדות"... והילדה המשיכה ללחוץ... והמורה התעקשה... זו סיטואציה שראיתי בכיתות הכי רגילות, סיטואציות שקורות כל הזמן. והמורה, המורה העקשנית, המסורה והמדהימה הזאת ידעה, מצד אחד, לדבר בשפה המיוחדת לילדים, ומצד שני, התייחסה אליהם בדיוק כמו אל כל תלמיד אחר; אין הקלות ואין צורך לרדת ברמה. הם חכמים, מבינים, גאונים, וודאי שהם גם מתוסכלים. המשפט של המורה על ההפסקה צרם לי. איזו מין הפסקה יש להם? רציתי להוציא אותם לשנייה להפסקה מעצמם, מהעבודה הקשה שלהם, מהתסכול הזה, מהמילים שהם רוצים לומר ולעולם ולא יוכלו... הבטן שלי "התהפכה", הרגשתי איך היא מתכווצת, והלב שלי מתמלא ומוצף ברגשות אשמה וכעס על כמה שאני נוטה לשפוט מהר, להתרחק; על כמה שאני חושבת שאני יודעת, ואני בעצם לא יודעת כלום. וכאן, הייתה לי תחושת הערצה וגאווה שקיימים אנשים טובים כאלו בעולם, שנוצרו מחומר אחר.
כשמתהלכים במסדרונות אפשר לחוש את הלחות מכל הדמעות שנשפכות פה, אבל גם הקירות צועקים "אין ייאוש". עצב ותקווה, כעס, חמלה וכוח, ייאוש ושמחה – הכול מתערבב פה ומורגש בכל מקום שאליו מגיעים בבית החולים. אני סטודנטית לחינוך מיוחד, וכשיצאתי משם החלטתי שהצעד הראשון לקבלת התואר הזה הוא קודם כול להוריד את כל מה שחשבתי עד עתה, להיות פתוחה ולהפסיק לשפוט. להאמין שהכול אפשרי! הרי אם אני לא אאמין באותם הילדים – מי כן יאמין?
בבוקר למחרת קמתי ו"מודה אני" שלי היה אחרת: מודה אני שקמתי, שקמתי נושמת בכוחות עצמי, הולכת בכוחות עצמי, לומדת, כותבת, מקשיבה, מדברת; שאני מתלוננת על הקור ועל העייפות ולא על שום דבר אחר.
מודה אני...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה