סטודנטית שנה ד לחינוך חברתי קהילתי
בקיץ האחרון היינו על החוף יחד עם רבים מבני הנוער הישראלי הדתי לאומי.
ראינו מראות רבים, דיברנו לתוך השעות הקטנות של הלילה וגילינו שכדי להכיר את הנוער שלנו טוב יותר, ולזכות באמונו באמת, כדאי להיות אתו במקומות שהוא נמצא, גם אם הוא נמצא במקומות שאנחנו לא רוצים שיהיה.
במסגרת החוג לחינוך חברתי קהילתי – מוקד קידום נוער – במכללת אורות ישראל עסקנו בטיפול פרטני עם נוער מנותק או בסיכון. ל"נוער בסיכון" שייכים נערים או נערות שיש סכנה כי יעזבו את המסגרת מסיבות של התנהגות, לימודים או קשיים אחרים. ההנחה היא שנער או נערה שלא נמצאים במסגרת עלולים להגיע להתנהגויות מסוכנות.
במהלך העבודה המעשית נפגשנו עם הנוער במסגרת מרכזים לקידום נוער, בפנימיות או בתוך בתי הספר. הגיע הקיץ, והמסגרות יצאו לחופשה, אבל הנוער, לא נעלם... הוא מחפש תעסוקה, לנפוש ול"התפרק", ולפעמים הוא מגיע למקומות שבהם הוא עלול להימצא בסיכון.
אז הלכנו לפגוש אותו שם...
כמובן, לא כל המקרים הם אותו הדבר ולא כל הנוער נגרר ומסתכן, אבל הפוטנציאל הוא רחב. אחד המקומות שאליו הנוער בוחר להגיע הוא החוף. חופים רבים קיימים במדינת ישראל ויש לנוער אלטרנטיבות רבות. במהלך חופשת הקיץ חופי הים התיכון, חופי אילת וחופי הכינרת מלאים נערים ונערות. מה עושים בחוף במהלך היום? שוחים, נמצאים עם החבר'ה, עושים "בטן גב", והחשוב מכול – נמצאים רחוקים ומנותקים מכל עולם המבוגרים ומתנהלים בסדר יום עצמאי. ובלילה? בלילה מתחילים העניינים המעניינים... פעמים רבות מוציאים בקבוקי אלכוהול, מוזיקה (לפעמים גם יותר מזה), העניינים בין הבנים לבנות אטרקטיביים יותר, ונותנים פשוט ללילה להכתיב את הקצב.
אז מה הבעיה? הנוער נמצא ימים ולפעמים שבועות לבד על החוף, ולעתים אף יוצא משם לטייל. פעמים רבות הנערים והנערות לא מאורגנים מבחינת מים, אוכל והיגיינה, ורבים מגיעים למצבי התייבשות. יתר על כן, הנערים מגיעים למצבים של שכרות, של אלימות, של סמים, ולפעמים גם לסכנות של טביעה מחוסר זהירות. מלבד הבעיות הפיזיות יש כמובן נזקים רוחניים ובלבולים אישיותיים הנלווים למצבים כאלה. חלק מהנוער, גם זה שאינו נגרר למצבי הסיכון הקיצוניים, נמצא במצב של שאלות רבות על עצמו, על ההתבגרות שלו ועל הקורה סביבו.
לשם כך, כבר מזה שנים מקימה עמותת על"ם יחד עם הרשות למלחמה בסמים וגופים נוספים שעוסקים בנוער, בחסות משרד החינוך, אוהל פתוח שיש בו שתייה, אור, אוכל, ובעיקר מבוגרים המעוניינים להיות שם בשביל הנוער ואתו, כדי לכוון, לשוחח ולתת מידע. האוהל פועל מהשעה 21:00 בלילה עד 2:00 לפנות בוקר.
רוב המתנדבים שהגיעו לאוהל היו מדהימים, והיה נפלא לעבוד אתם, אך הם הגיעו מרקע לא דתי. עם זאת, חלק ניכר מהנוער שנמצא על החופים הוא דווקא מהציבור "שלנו". הצורך לשוחח עם הנוער הוא גדול, אך מבוגר שלא בא מהרקע של הנוער לא יכול לתת לו מענה מלא כי הוא לא מבין את עולמו. לכן יש צורך גדול במתנדבים שבאים מרקע דתי. בעקבות כך "גייסו" אותנו – סטודנטיות הלומדות קידום נוער – כקבוצה שיש לה גם רקע בעבודה עם נוער בסיכון וגם רקע דתי.
הקבוצה שלנו לוותה על ידי גב' סלי גב, מרצה במכללה בתחום קידום נוער, ומנהלת היחידה לקידום נוער בגבעת שמואל. לקראת הנסיעה שוחחנו עם סלי גב ועם ד"ר נורית סרי, מרכזת ההתמחות, על הצפוי לנו, על החששות ועל ההתמודדות. שמענו שיחה מפי הרב פרופ' נריה גוטל, שהדגיש את הפן האמוני-דתי לקראת ההתמודדויות הצפויות.
בחוף דוגית שהינו שני לילות. חווינו את מה שחווה הנוער, ראינו מעט ממה שהוא מחפש שם, וגילינו כמה חשוב לתת לו הזדמנות להיות בקשר עם מבוגר שלא שופט אותו, כאשר לכאורה בני הנוער בורחים מעולם המבוגרים. קיבלנו פידבקים חיוביים רבים מהנערים ומהנערות, ראינו הרבה חבר'ה "משלנו" וגם כאלה שהכרנו באופן אישי... היו רגעים קשים, למשל כאשר ראינו נערות שמגיעות באיבוד הכרה מרוב שתייה או כשפגשנו נער או נערה מהיישוב שבו אנו גרים. השיחות שנוצרו עם בני הנוער היו מעניינות, וההרגשה שהם רוצים אותנו שם הפתיעה מאוד. היה חשוב ללמוד על הנוער ועל עצמנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה